שכול - קרדום לחפור בו?

סערה זוטא התחוללה בעקבות מאמר נוקב של העיתונאי חגי הוברמן כתגובה לדברים אותם נשאה אלמנת צה"ל בכינוס בחירות שהתקיים בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. ברשותכם אבקש לגעת בכמה פרות קדושות על-מנת לבדוק את כשרותן.

משפחת השכול במדינת היהודים היא גדולה מאד. לאסוננו, מחיר התקומה בארץ המובטחת יקר, יקר מנשוא, הכאב הוא רב מאוד ומשותף לרוב המוחלט של אזרחיה היהודים של המדינה. הנפגעים הישירים, ששכלו אח, אב או בן חיים בייסורים שאינם נגמרים והכאב הזה היה לחלק מחייהם, חלק מר וקשה, חלק בלתי אפשרי עמו נאלצים לחיות ולהתמודד, יום יום שעה שעה. הכאב הזה איננו מרפה.

הכאב הזה מלווה את החברה היהודית כולה כחלק מהווייתה. הכאב אופף אותנו, מציף אותנו, מאחד אותנו ומרגש אותנו עד דמעות. הוא חלק בלתי נפרד מקיומנו ואין זה מקרה שיום הזיכרון צמוד ליום העצמאות - כזה הוא גורלנו כאן - מלחמה, מאבק ושכול ביחד עם עוז מסירות נפש,שמחה ותקומה.

כמעט שאין צריך לומר שאנו מצווים, כולנו ללא יוצא מן הכלל, לנהוג כבוד במשפחות השכולות. זהו ציווי נלווה לזהירות ביחס לאלמנה ויתום אך גם מעבר לו. המחיר שנגבה ממשפחות אלה עבור חיינו בארצנו הוא נשגב וקדוש, אין למעלה הימנו בעולם הרגשות האנושיים. כך אנו נוהגים, על-פי רוב וכמעט ללא יוצא מן הכלל.

נשאלת השאלה - מה ייעשה כאשר יש שימוש פוליטי בשכול? לדאבון הלב אנו נתקלים מעת לעת באנשים ששכלו את יקיריהם, כשאלה מנווטים על-ידי גורמים אינטרסנטיים ופוליטיים על-מנת לומר אמירה פוליטית בדרך אל סדר יום פוליטי מוגדר. החזרה המייגעת משהו על המילה "פוליטי" היא דווקא משום היות העולם הזה קוטבי ומפלג מחד אך קשור בטבורו למלחמה ושלום, לחיים ומוות.

מצינו שלא כל מי שהשכול פגע בו מגיב באותה הדרך. לאורך שנים נתקלנו בהורים שכולים שהסיקו את המסקנה לפיה יש לחתור ביתר שאת אל ה"שלום" (מבחינתם ללא מירכאות...), על-מנת למנוע שכול וכאב נוספים. "חתירה" כזו כמוה חווינו מאז אוסלו וימי החורבן והגירוש, משיגה (על-פי הניסיון) דווקא תוצאה הפוכה - יותר שכול ויותר כאב.

למרות זה, ראינו משפחות שכולות (מעטות יש לומר) המפתחות יחס חיובי לרוצחים, גם כאשר במחבלים ערבים מתועבים עסקינן. אינני יכול להשתחרר ממראות מיצג (שלטעמי היה מזוויע) בו בשיתוף פעולה מלא של משפחות שכולות יהודיות מחד ומשפחות הרוצחים הערבים מאידך- הוצבו בכיכר מלכי ישראל "ארונות קבורה", זה לצד זה, של הנרצחים היהודים ושל רוצחיהם הערבים....

מה צריכה להיות התגובה לתופעה כזו?. עד אנה מותר להרחיק לכת בוויכוח עם אם שכולה היוצאת מהפרטיות אל הפרהסיה, לכיכר העיר ממש ומשם מטיפה לדרך מסוימת, מסוכנת לדעת רבים,העלולה להמיט אסון על עם ישראל ולהגדיל באופן ניכר את ממדי משפחת השכול?

האם אב שכול המסתופף עם רוצחי בנו ושולחיהם חסין מביקורת?, האם אם שכולה המטיפה להתנער מה"שטחים" "נהנית" ממעמד מיוחד?, האם עצם השכול מאפשר לנפגעים הישירים ממנו להיות מטיפים ללא ביקורת?

דומני שבשיח הציבורי הטעון אין היתכנות למצב כזה. הימים ימי הכרעה וגורל העם והמדינה מונחים בידי המצביעים. בעזרת השם יכוון הכול לטובה אך עלינו לעשות את ההשתדלות. לפיכך אין לעמוד מנגד בשעה שמושמעים דברי הבל ורעות רוח המסכנים את קיומנו ממש. העובדה היא שה"מתכון" של מאכלסי הכיכר במוצאי שבת נוסה יותר מפעם בעבר וגרם לשכול נוסף. הניסיון הזה והשכול שבצידו לא מפריעים לבעלי האובססיה להתנער מארצנו ולמוסרה לרוצחים הערבים ואלה בשלהם.

מרגע שמציבה עצמה אם שכולה בזירה הפוליטית ומשם היא מטיפה לדרך מסוימת שבעבר הקרוב הוכיחה את "יעילותה" בייצור שכול נוסף, אין לדבריה הנאמרים חסינות מביקורת גם אם זו נוקבת. מי שאשם במצב שנוצר אם זו נפגעת הם אלה שהציבוה שם על-מנת שתשמש את מטרותיהם הפוליטיות.