מרוץ החיים לא עוצר אף פעם, בשצף קצף הוא אוסף את כל מי שנקרה בדרכו ומצרף אותו לזרם האדיר השועט קדימה בלא לאות. פרשתנו "ויקהל-פקודי" מלמדת אותנו כי לא תמיד הריצה האדירה קדימה אל המטרה היא הדבר הנכון, לפעמים צריך להתנהל בצורה קצת שונה.
לאחר מספר פרשות בהן עסקנו במלאכת הקמת המשכן, מהמבנה הכללי ועד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר, אנו מגיעים לצמד הפרשיות שבדרך כלל נקראות ביחד ומגלים ששוב אנו חוזרים על הכל מהתחלה, שוב הפירוט על אודות מבנה הכלים והמשכן, סך התרומות וכו'. מדוע?! מה פשר החזרה הזו?
כולנו מכירים את מאמר חז"ל: "הוי רץ כצבי" [אבות ה', כ'], ולכאורה היינו מצפים שסמל הזריזות לא יהיה הצבי, הרי יש חיות מהירות ממנו בהרבה, לדוגמה: הברדלס. אלא שלריצתו של הצבי יש מאפיין מיוחד. גם כאשר הצבי רץ קדימה, הוא דואג אחת לכמה מאות מטרים לעצור, להסתכל אחורה ולהמשיך. הצבי מלמד אותנו שגם כשאנו מסמנים מטרה ושואפים להגיע אליה חשוב מאוד לעצור בדרך לקחת אוויר, לאגור כוחות, לראות מה עברנו ולהסיק מסקנות לעתיד, לחשוב! אם נרוץ כמו משוגעים קדימה מבלי לעצור, יש סיכוי טוב שנאבד הרבה דברים בדרך מבלי משים או שבאיזשהו שלב פשוט ייגמר לנו הכוח לפני שנגיע למטרה.
זה מה שעושה משה רבינו רגע לפני חנוכת המשכן - רגע לפני שנכנסים פנימה עם השכינה, משה עוצר לחשוב, לסכם, להסיק מסקנות וללקט תובנות שאיתן יהיה אפשר לצעוד קדימה בצורה טובה יותר.
גם אנחנו בחיי היום-יום חייבים לשריין זמן לעצור ולחשוב, כזוג - מה קורה אתנו? לאן אנחנו שואפים להגיע? מה מטרת הבית שלנו? מה אנחנו עושים כדי שדברים יצאו אל הפועל? כיצד אנחנו מחיים את הקשר בינינו ולא נותנים לו להישחק? ועוד מחשבות רבות וטובות ששווה להשקיע בהן. פשוט לעצור, לשבת ביחד, ולחשוב... זה רק יכול לעשות לנו טוב...
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
