השמאל הוא האפרטהייד

זה לא החל ב-1967 ולא ב-1948, גם לא בסיבות למאורעות תרפ"א, תרפ"ט. אפשר לחזור עוד כמאה שנים לאחור אל מרד הפלחים ב-1834. המרד נגד גיוס לצבא המצרי הפך לטבח אונס וביזה כנגד האוכלוסייה היהודית. תחושת המותר הקיימת בעליונות הלאומית כלפי האוכלוסייה היהודית הייתה ונותרה כחלק מהתפיסה הערבית את היהודים עד עצם היום הזה.

האפרטהייד הערבי חי וקיים והוא כיום חלק מהפוליטיקה הישראלית וקיבל לגיטימציה בעלת ערך קונסטיטוציוני מבית המשפט העליון. כיום הרצון בחיסול מדינת ישראל נותן את ביטויו הערבי ברחבי העולם כולו. מסייעים לו אישי שמאל מתוכנו, באוניברסיטאות, בארגונים ובמערכת הפוליטית.

לולא אותה התנשאות לאומית ערבית, לא היה צורך בוועדת פיל 1937-1936 לחלוקת הארץ. לולא כך, היינו כאן שני עמים במדינה אחת החיים אחד עם השני. שיא משטר ההפרדה היה בפיקודו של הנאצו-פלשתיני אל חאג' אמין אל חוסייני, שתכנן לבנות מחנות השמדה ומשרפות דמויי מחנה אושוויץ בעמק דותן. לא השתנה דבר מאז ולאורך משך ההיסטוריה, פעם אחר פעם ניסו הערבים הפלשתינים לחבור למבטיחים שמד וויתרו על חיי שכניהם היהודים ועל קבלתם כשווים.

כאשר חברות מוקפות בשנאה ופירוד הופכות חרדות קיומית כחלק הכרחי מתחושת המציאות הבטוחה, קבלת קבוצות אוכלוסייה חדשות מתקבלת כנטע זר שיש לאיינו או לשלוט בגידולו. כך גם קבוצות מתיישבים יהודיים נהגו בבאים מארצות ערב ואחרות. תרבות ההפרדה, ההדרה, האפליה, הייתה כחלק מהחברה במשך עשרות השנים הבאות.

מפלגות השמאל אשר במשך שנים דגלו בשוויון והעלו לאוויר סיסמאות סוציאליסטיות, היו בעצמן מקורות של הפרדה והדרה ממשאבים. בעוד אוכלוסייתן ותרבותן משגשגות, אוכלוסיות שלמות של בני ארצות המזרח על תרבותן נפלו, נמחקו והתפרקו מנכסיהן הרוחניים וממעמדן הכלכלי מבואן לארץ. אוכלוסיות אלו חוו תקופת עבדות חשוכה וממושכת שניתן לראות שרידיה עד היום. כיום תרבות ההפרדה ברובה אינה ממסדית והינה אישית, ופעמים ניכרת במקומות עבודה, אצל נבחרי ציבור וקומץ מובילי תרבות לכאורה.

לאחר קום המדינה, המיעוט הערבי אשר עד ימים אלו בחלקו הגדול שומר על תרבות האפרטהייד, סבל עד לא מזמן בעצמו מהדרה ממסדית. במקום שהמדינה תטמיע את ערכי השוויון היהודיים הקיימים בתורת ישראל, כמאמר הפסוק "ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים" [ויקרא י"ט], ואהבת לו - אומר הפסוק גם אם אין הוא רעך מחויב אתה. וכן "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם" [במדבר ט"ו, ט"ז] - השוויון המלא מול החוק, זכויות וחובות - ממשיכים האחרונים את מעשי הראשונים.

באין אכיפת החובות, בכלל זאת חובת הנאמנות, יחד עם מתן זכויות מלאות וחלוקת משאבים שווה ללא הבדל - הופכת ישראל בתוך קווי 67' למדינה דו-לאומית. ולכן תרבות השמאל אשר הביאה את ההפרדה בעצמה, היא אשר גורמת למדינת ישראל של שנות ה-2000 להפוך למדינה דו-לאומית. לא הכללתם של שטחים נוספים מאיימת על צביונה של המדינה אלא הדרתם של חלקים מתושביה.

דווקא מפלגות המרכז והימין אשר דורשות נאמנות לאומית ופעמים בתוקף, תהיינה נכונות בקבלה ושילוב. דווקא מפלגות המרכז והימין לא קיימו ואינן מקיימות אג'נדה חברתית ממוסדת מפלה. למצביעי השמאל הישראלי עוד כברת דרך ארוכה לעשות עד שמפלגותיו היהודיות והערביות תדענה לפתוח עצמן בפני הלאום הישראלי כלאום מאחד.