סעודיה הודיעה השבוע על שיתוף פעולה בינה לבין קוריאה הדרומית, להקמת שני כורים גרעיניים בממלכה. כורים אלו, כך נמסר, ייבנו למטרות אזרחיות, במסגרת העמקת היחסים בין המדינות בתחומי המחקר והפיתוח.

למרות שבניית הכורים צפויה להסתיים בעוד זמן רב, נראה כי הסכם הגרעין המתגבש עם אירן נתן את האות לפתיחת מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון – בדיוק כפי שהזהיר בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס. אפשר להשתמש בכור לצרכים צבאיים ורק לטעון שמדובר במחקר ופיתוח, בדיוק כפי שאירן עושה.

סעודיה ואירן הן יריבות מרות, הנאבקות על כתר האיסלאם: אירן השיעית או סעודיה הסונית. כעת היריבות ביניהן עולה מדרגה עם הכניסה הסעודית לתחום הגרעין. הדבר יכול להביא גם מדינות אחרות באזור לנסות להשיג יכולות גרעיניות. מה שמסתמן כהסכם הרע מול אירן, כבר מביא לתוצאה הפוכה: אירן לא תפורק מהנשק הגרעיני שלה, והאזור כולו נכנס למרוץ חימוש גרעיני.

שר החוץ האירני, מוחמד ג'וואד זריף, טען השבוע, כי מדינות המערב אשמות בתדלוק הקיצוניות של דאעש, משום שלא הגנו על זכויותיהם של המהגרים המוסלמים. לטענתו, רבים מאלו שמצטרפים לדאעש הם מערביים, כדוגמת ג'ון הג'יהאדיסט.

ידוע, כי לוחמים רבים הגיעו לדאעש מצרפת, בריטניה וגרמניה, אך המניעים שלהם להצטרפות לארגון משתנים מאדם לאדם. בניגוד לדבריו של זריף, דאעש אינו המחלה אלא התסמין. המחלה האמיתית בעירק היא היחסים המתוחים בין הסונים לשיעים, שאירן ממשיכה ללבות. אזרחים מערביים אכן מצטרפים לדאעש, אך העיקר הוא שהמיליציות השיעיות הפועלות בעירק בסיוע אירן, ממשיכות להטיל אימה על תושבים במדינה ולטבוח באזרחים הסונים. גם כאשר דאעש ייעלם, השיעים ימשיכו לחשוד בסונים, שמהם דאעש צמח וקיבל תמיכה. הדבר יכול להביא לצמיחתו של ארגון שיקדיש עצמו להגנה על האזרחים הסונים, ומשם ההתדרדרות למלחמת אזרחים כוללת תהיה קרובה מתמיד.

בתקופה האחרונה שומעים יותר ויותר על הידידות המתחזקת בין ישראל להודו, בניגוד ליחסים הקרירים בין שתי המדינות עד שנות ה-90. בתקופת מבצע "צוק איתן" דחתה הממשלה ההודית את בקשותיהן של מפלגות מוסלמיות וקומוניסטיות לקיים דיון בדבר "ההרג בעזה", דבר שהיה מביא לגינוי ישראל בפרלמנט ההודי. דחיית הבקשות הביאה ליציאת גורמים אנטי-ישראלים להפגנות, שהביאו להפגנות-נגד מצד גורמים פרו-ישראלים.

בין שתי המדינות קיים גם סחר פורה, בעיקר בתחום הביטחוני, כאשר ישראל היא יצואנית הנשק השנייה בגודלה להודו, מיד אחרי רוסיה. בתחום זה הגיעו היחסים לשיאם בשבוע שעבר, כאשר משה יעלון ביקר בהודו – ביקור ראשון של שר ביטחון ישראלי בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם.

העוצמה של סחר זה באה לידי ביטוי כאשר ארה"ב – בניצוחו האישי של ג'ון קרי – לחצה על הודו לבטל עסקת נשק עם ישראל, במטרה שתקנה נשק אמריקני. הודו סירבה והתעקשה לקנות נשק כחול-לבן. ידידות זו עם הודו, ביחד עם הידידות המתחילה להירקם עם סין, היא גורם חשוב ומשמעותי ביחסי החוץ של ישראל.

למרות חילוקי הדעות, האמירות והפרסומים לפיהם היחסים נמצאים במשבר חסר תקדים, ארה"ב היא עדיין הידידה החשובה ביותר של ישראל. העניין הוא שצריך לזכור, כי כמו בכל ידידות וחברות, לא תמיד חייבים להסכים על כל דבר. דוגמה ל"עסקים כרגיל" בין ישראל לארה"ב, ניתן לראות בדיווח שמשרד הביטחון הגיש לקונגרס בקשה לקבלת 317 מיליון דולר לטובת פיתוח מערכות הגנה אוויריות, בנוסף ל-150 מיליון דולר שכבר הוקצו לנושא. שני הצדדים מבינים את החשיבות והצורך זה בזה, ויודעים שלא חייבים להסכים על כל דבר. הסכנה היא שכאשר אחד הצדדים יחשוב שהמטרה שלו יותר חשובה מהראייה הכוללת, הוא יעשה הכל כדי להשיג זאת, אפילו במחיר של פגיעה אמיתית ביחסים.

מרואן עיסא, מי שמכהן בפועל כראש הזרוע הצבאית של החמאס, התבטא השבוע בצורה נדירה ואמר, כי חמאס ממשיך לייצר את הרקטות לעימות עתידי מול ישראל. נראה, כי מבצע "צוק איתן" שנמשך 50 ימים לא הותיר רושם רב מדי על החמאס, שממשיך לפעול כרגיל. כל מבצע מסוג זה פשוט נותן דחייה ושקט לזמן מוגבל ולא ידוע, כאשר החמאס ממשיך להתאמן ולהתחמש. הפתרון היחיד הוא שהחמאס יבין שישראל כאן כדי להישאר, ולכן עליו לנטוש את המאבק החמוש ולהתחיל לפעול לטובת תושבי הרצועה.