הקרב על הכתר: נוני נגד שלדון

לקראת "יום הבוחר" ניצבים משני עברי זירת האגרוף הציבורית שני המתמודדים בקרב על כתר הניצחון בבחירות שאיש אינו מבין באמת מה היה הצורך הדחוף בהן - שלדון (המיליארדר) אדלסון וארנון (נוני) מוזס. האחד מגן בעוצמה ממונית אדירת-ממדים על מחזיק תואר האלוף - בנימין נתניהו. לשני אין מועמד מועדף לניצחון אבל יש לו מטרה ברורה: ראשו של בנימין נתניהו.

בכל המהומה התקשורתית עזת היצרים המטלטלת את המדינה לקראת הבחירות חשוב לאזרחי ישראל לזכור עובדת חיים חשובה אחת: כל מי שמצביע עבור הליכוד ונתניהו הצועד בראשו, מקבל, ארוז בחבילה אחת, גם את ברון ההימורים הבינלאומי שלדון אדלסון. האיש הזה, שכלל אינו מועמד בבחירות, אך השפעתו ראשונה במעלה בישראל ובארה"ב, הוא המפעיל את מטריית המגן התקשורתית של נתניהו - ישראל היום.

לעומת זאת צריך להיות ברור לכל - מי שמצביע בעבור אנשי החצר של ידיעות אחרונות, כמו יאיר לפיד למשל, בעצם בוחר בהחזרת יכולת השליטה הפוליטית-תקשורתית לארנון מוזס, שגם הוא אינו מתמודד על תפקיד ציבורי כלשהו ומייצג בעיקר את האינטרסים של "אימפריית מוזס".

אמת נוספת שגם אותה חשוב לזכור ולא לשכוח, שמוזס ואדלסון הם האלופים האמיתיים במערכה הכוחנית הנוכחית כיוון שהם המושכים בחוטים והמפעילים את עושי דברם - יהיו מי שיהיו - בשירות האינטרסים שלהם ולא בשירות מה שדרוש למדינת ישראל ולאזרחיה הנבוכים. בעברית ניתן לכנות אותם בתואר ה"בובנאים" (puppeteers).


קרב איתנים


אדלסון השקיע הון עתק כדי לזכות בבכורה במטרה להשליט בישראל את דעותיו שאותן מייצג נתניהו. מוזס נלחם כדי לשמור על היציבות של ממלכתו הפגועה כלכלית בגלל תופעת החינמון ישראל היום ולהגן על מרחב השפעתו הפוליטית, והעיקר והחשוב מכל - שיגיע סוף לעידן שלטונו של נתניהו.

אחת התוצאות של קרב האיתנים הזה מעלה את השאלה העקרונית: האם המידע המופיע בתקשורת - המודפסת, המשודרת או הכתובה באינטרנט - הוא אמת עובדתית, או אולי המדובר בעיוות מניפולטיבי של האמת, שכל מטרתו לשרת אינטרסים אישיים. לשאלה זו יש חשיבות יסודית כיוון ש"עם הספר" היהודי נוטה להאמין למילה הכתובה והוא מוכן לאחסן בזיכרונו - ללא כל בדיקה ביקורתית - את כל מה שמאכילה אותו התקשורת. והמידע הזה - נכון, שקרי, מסולף בזדון או בשוגג - מאוחסן לנצח במוחו של הקורא ומשמש בסיס לגיבוש דעה או עמדה פוליטית.

כולנו צרכני תקשורת אוהדים - איש איש לפי נטיית ליבו ודעותיו. אך כדי להיות צרכן נבון עדיף לפעול מתוך הנחת היסוד הספקנית מאוד הקובעת, כי מה שכתוב בעיתון, או מופיע במדיה האלקטרונית, איננו בהכרח האמת העובדתית אלא בסך-הכל מה שעיתונאי כלשהו כתב או שידר, בהתאם להערכתו האישית או אמונתו הפוליטית - ולא בהכרח מידע אמין, מדויק וחשוב.

בעבר הרחוק ראתה העיתונות המקצועית, את תפקידה החשוב ביותר ביכולת להביא לידיעת הציבור מאגר מעמיק של מידע, מהימן ובדוק. כיום מוכרת שארית הפליטה של התקשורת העיתונאית רק צבע, בעיקר צהוב, ספינים ורכילות. הרבה מאוד רכילות שאמורה להימרח על עמודים רבים וזמני שידור שצריך למלא אותם בטקסטים או בתמונות מגן החיות האנושי שבו אנו מתבוססים.

על בסיס הדברים האלה ראוי לכל צרכן תקשורת לשנן לעצמו את פרי עטו השנון והציני משהו של הסופר מרק טוויין, אשר הביע את דעתו על העיתונות. ואלה היו דבריו בתרגום חופשי: "אם אינך קורא עיתון - אין לך מידע. אם אתה קורא עיתון - אתה ניזון ממידע מוטעה".

בתמצית הדברים: רע מאוד להיות פתי המאמין לכל דבר. מי שרוצה לצלוח בשלום את עולם ההבלים התקשורתיים המציף את חיינו, עדיף לו שיברר מראש את האינטרסים של מי משרתת המדיה המתנפלת על תודעתו ורוצה להשתלט עליה.