קשה לי להבין את הטרמינולוגיה של ד"ר שטייניץ, המזהיר מפני מי שמבקש להפיל את שלטון הליכוד. הרי, ד"ר
יובל שטייניץ, מדינת ישראל אינה מדינה טוטליטארית. שם בעולם רודני אין שיח ושיג, שם קיים רק שיח של דמוניות נגד מי שמבקש להפיל שלטון. במשטר דמוקרטי קיים שיח ושיג לגיטימי בין מבקשים להחליף שלטון. במקרה שלנו שיח ושיג דמוקרטי בין המבקשים להחליף את שלטון הליכוד, ובין הסבורים שאין הצדקה להחליפו.
מצער, שד"ר לפילוסופיה, הנושא בתפקיד בכיר בממשלת ישראל מתייחס לאופוזיציה, המבקשת להפיל את השלטון, כקבוצה של בוגדים מסוכנים, ולא כפי שמבקשת לפעול ביום הבחירות בדרך דמוקרטית להחלפת השלטון. כי רק לשם לכך נועדו הבחירות במדינה דמוקרטית.
לא פלא, שבמערכת הבחירות המילה בוגד נישאת בפי שרים ובפי מוסתים כנגד פעילי מפלגות או ארגונים הפועלים להחלפת השלטון בדרכים דמוקרטיות.
המשפט - "הרי גם רבן יוחנן בן זכאי בוגד" התרוצץ לו בנבכי מחשבותי, כשהגעתי לכיכר השלום ברחבת הסינמטק בתל אביב לעצרת של פורום הורים שכולים ישראלים ופלשתינים לכבוד יום האישה.
מדברים עם ערבים
בקצה הכיכר נקלעתי לדיאלוג בעל אופי של מונולוג עם קבוצה של חניכי תנועת בני עקיבא. תנועה חינוכית מאוד מוערכת. למעשה רק קבוצת החניכים דיברה. הדיבור היה רהוט והלהט נתן את הטון. החניכים דיברו ואילו אני גם לא ניסיתי להשחיל מילה לעבר מפלי נהרות המלים שהוטחו לכתובתי. למעשה חזרה על עצמה מילה אחת "בוגדים". לעתים המלה התרחבה למשפט - "אתם מדברים עם ערבים - אתם בוגדים", לעתים זה הומר - "בזמן מלחמה ביקשו כאן בכיכר לדבר עם אויבים ... כל הנאספים כאן הם בוגדים, משרתים את אויבי ישראל כשהם מביאים לכאן פלשתינים שכאילו רוצים שלום".
לצערי, לא הצלחתי להשחיל את המשפט המבוקש - "שכל פלשתיני שהגיע לכיכר הוא אב שכול. יחד ניצבים כאן הורים שכולים פלשתינים ויהודים המדברים שלום, ואין כאן שיח של בוגדים".
אי-אפשר היה שלא לרצות לחבק את להט הנעורים של אותם חניכי בני עקיבא, שדיברו אלי מדף מסרים שחצוב מדם לבם. הצטערתי, שללהט הכן שלהם חלחלה המילה בוגד כלפי מי שמוכן לשוחח עם הפלשתינים.
אני רק רציתי להשיח לעברם גם מהכתוב בתלמוד הבבלי, גיטין, נו, א-ב על רבן יוחנן בן זכאי, שבעיצומו של המצור, עת ירושלים נצורה וצבא רומא מכל עבר, יוחנן בן זכאי מדבר עם אויב מר, וההיסטוריה הוכיחה שהוא לא בגד.
השיח של רבן יוחנן בן זכאי עם האויב יש לו מקום של כבוד בכתובים - "תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק".
תקיעת סכין בגב
הכאיב לי מאוד להט פסקני של אותם חניכי בני עקיבא, שקבעו כי כל הנאספים כאן בכיכר הם בוגדים, מעצם העובדה שהם מוכנים לשוחח עם האויב. "עם אויבים לא מדברים" פסק להט הנעורים של אותם חניכים.
הצטערתי, שלא יכולתי למנות את הישגי רבן יוחנן בן זכאי שדיבר עם אויבים, והישגיו על-פי המסורת: א) המשך פעילות ההנהגה הרוחנית. ב) קיום מרכז רוחני אחד עתידי פורה ויוצר, שיהיה חלופה לירושלים החרבה. ג) הצלת רבי צדוק שהתענה בצומות וסיגופים.
מהמשנה שהובאה בשקלים א,ד, נראה, כי למהלכיו של רבן יוחנן בן זכאי הייתה אופוזיציה מתלהמת אופוזיציה שראתה בדיאלוג בין יוחנן בן זכאי לבין רומא - בגידה ברוח הלחימה, תקיעת סכין בגב האומה, עוכר ישראל.
רבן יוחנן בן זכאי הנחיל לנו במיכלתא דרבי ישמעאל את המלים הבאות: "אבנים שלמות תבנה(דברים,כ"ו 6) -
אבנים שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים,
שלום בין איש לאיש
שלום בין עיר לעיר
שלום בין אומה לאומה
שלום בין ממשלה לממשלה
שלום בין משפחה למשפחה...."
במרוצת ההיסטוריה קמו מנהיגים קנאים כמו שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב שדנו לשלילה מוחלטת את פועלו של רבן יוחנן בן זכאי. הם האשימו אותו שהוא לא העדיף את המדינה, אלא העדיף את התורה על פני המדינה.
צורחים ברחובות
לא הצלחתי לומר לחניכי בני עקיבא, שאני רואה במחנה השלום בישראל ממשיך דרכו של רבן יוחנן בן זכאי. שפיות מדינית על פני התלהמות. מתינות על פני קנאות. כשמפנים מבט לעבר ההיסטוריה אין חולק שדרכו של רבן יוחנן בן זכאי הצילה את העם היודי מהכחדה. אבל לצערי, המחנה הלאומני, הממשיך את דרכם של הקנאים, אויביו של רבן יוחנן בן זכאי, הוא שמתנחל בלבבות.
אני מצר, שהשיח הרווי בשימוש במילה בוגדים עולה מפי שרים בקמפיין הבחירות לכנסת ה-20. לכל מי שעושה שימוש במילה הזו אני מבקש להחזיר אותו לערב חורבן הבית הראשון. פשחור בן אמר הכוהן, נגיד בבית אדוני הכה את ירמיהו הנביא וזרק אותו לבור כלא בשער בנימין, כי ראה בדבריו נגד המלחמה דברי בגידה.
דמותו של פשחור עולה היום מנבכי ההיסטוריה. היא צורחת ברחובות הערים בשנת 2015, אני שומע את פשחור מגרונו של אינטלקטואל בשם ד"ר יובל שטייניץ, מצרחותיה של
מירי רגב, אני רואה אותו מתהלך בצידי הפגנת השלום וצועק בקול ניחר - "בוגד".
ירמיהו הנביא יצא באומץ נגד אורנטציות מיליטאריסטיות, ואפילו בעיצומה של המלחמה הפגין נגדה. הרוח הלאומנית, כביכול פטריוטית, זעקה לעברו בוגד!!! את הצעקות האלו אנחנו שומעים גם היום.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
