מסכינאות במועדונים לרצח בכבישים

כשהם צעירים, עדיין נערים, הם מתגודדים במועדונים נפוחי חזה ואגו כטווסים מיוחמים. הסכין חבויה בכיסם, עיניהם בולשות סביבם, ואוזניהם כרויות לכל ציוץ או מילה הנזרקת אליהם מבן מינם זקור החזה, השש אלי קרב בדיוק כמוהם.

כאשר דמם מהול באלכוהול, הפתיל קצר, העצבים מתלקחים באחת, האגרוף הקמוץ מוטח בפרצופו של הטווס היריב. בתוך שניות הופך הקרב בין השניים למלחמת עולמות בין העולים לוותיקים או בין הרמלאים לבת-ימים. הסכינים נשלפות, לפתע נשמעת זעקת שבר איומה, הנערים קופאים על מקומם ולחרדתם, על המדרכה מתגוללים מגואלים בדם כשסכינים נעוצות בבטנם, מייללים מכאב, אותם שניים שהתחילו את המהומה.

כך זה מתחיל וגם מסתיים - במקרה הטוב "רק" בבית החולים ובמקרה הגרוע בבית הקברות.

אותם נערים חמומי מוח ונפוחי אגו מתבגרים, זוכים ברישיון נהיגה, "עובדים" על ההורים וסוחטים מהם את מכונית המשפחה. שיכורי ניצחון ממהרים להשוויץ בפני החברה, בעיקר הבנות, במפגש הקבוע בליל השבת, במגרש שבשולי השכונה.

שם אין עוד צורך לזקור חזה אלא את פגוש המכונית. כאן הם חפים מסכינים, הפעם הם בתוך הנשק עצמו, מכונית המשפחה, הקטלנית שבעתיים מכל סכין קצבים.

הרמקולים צווחים במלוא עוצמתם, האדרנלין שבדם רותח, חסרי המכוניות מתגודדים במכוניות ברי המזל ש"ידעו" אצל מי להיוולד. מתחילה החוויה הגדולה: הדהירה בחוצות הכרך בתוך חריקת צמיגים, עקיפות עוצרות נשימה ובלימות פתע הסוחטות צווחות גיל מהמלווים. במקרה הטוב חוזרים בשלום הביתה... במקרה הרע מתנגשים בעמוד חשמל או בקיר בטון... במקרה הגרוע מכל מתרסקים על הרכב הבא ממול, וקוברים עמם נוסעים תמימים החפים מכל פשע.

אנחנו ההורים, שלמזלנו איננו מעורבים אישית באסון המחריד, מתגוללים מייד על כל העולם... האשמים הם: בעלי המועדונים, המשטרה, המערכת השיפוטית, המחנכים ומי לא?

רק לא אנחנו, רוחצים בניקיון כפיים, כולנו שיות תמימים.

כמה קל להאשים את כולם כאשר המחדל ברובו שלנו. הילדים המכוערים והאלימים האלה הם הבנים שלנו. הם עצמנו ובשרנו הם גדלו בבתינו ו"התחנכו" בצל קורתנו. כשהיו עדיין "תינוקות שנישבו" בתוך הרכב שלנו כשאנחנו האוחזים בהגה-הם ראו אותנו עוקפים בפראות בקו לבן. הם ישבו דוממים במושב האחורי כאשר שמעו אותנו מקללים את שוטר התנועה שאותת לנו לעצור, וראו אותנו בקלוננו מתחננים על נפשנו שיוותר לנו "רק הפעם".

הם היו עדים לדברי הנאצה ששפכנו על ראשו של אותו נהג שהעז לעקוף אותנו בסיבוב. אנחנו היינו אלה שהצדקנו תמיד את הבן יקיר לנו והאשמנו את המורה "האידיוטית והמפגרת הזאת".

הילדים האלה שומעים אותנו מתפארים כיצד "עבדנו" על פקיד השומה ואיך הצליחה הקומבינה שלנו כשהרחבנו את הדירה ללא רישיון.

כאלה אנחנו (כמובן שלא כולנו), נא להתבונן באומץ בראי,לחדול מלהאשים תמיד את הזולת - כי "הזורע רוח קוצר סופה".