שעת השפל של התקשורת

אין זו אמירה קנטרנית אלא זו הבחנה אוביקטיבית, במסגרת המגבלות האנושיות: התקשורת הישראלית הגיעה בחודשים האחרונים לשפל חדש, לתהום הנשייה. מאז תחילת מסע הבחירות, התקשורת הישראלית הלכה שבי אחר ספינים, זוטי זוטות, בקבוקים וסקנדלים, אשר עוררו בקרב רוב הציבור גועל בל יתואר. התקשורת הרחיקה לכת עד כדי התמסרות טוטאלית לנבואות המכונות סקרי דעת קהל, והסוקרים הפכו להיות לעגל הזהב החדש.

נכון, בכל מערכת בחירות זו מנת חלקנו, אך הפעם עברה התקשורת את גבולות הטעם הטוב. זו הייתה מלאכה מאוד קלה שאינה מצריכה חיטוט עמוק במעשיהם של הפוליטיקאים כנבחרי ציבור, אלא בכל מה שצהוב וירוד. התקשורת המליכה מלכים וקיפדה ראשם של אחרים ללא כל בסיס אמין, ללא בדיקה, ללא התעניינות וסקרנות. הגרפים הפכו למהות, והשיחה עם בני אדם מן השורה הייתה לזרה.

זירת התגוששות בלבד

מרבית המראיינים ידעו לומר את דעתם המלומדת בטוויטר, לצלם את עצמם בסלפי ולהעלות את התמונות לרשת. התוכניות השונות, האמירות בעיתונות הכתובה, המרואיינים שפשוט שיטו בעיתונאים, כל אלה היו למנת חלקו של הציבור הרחב. התוכניות הפוליטיות, הן ברדיו והן בטלוויזיה, היו לזירת התגוששות בלבד, ללא מסרים, ללא הסברים, ללא כל מטרה, זולת הרייטינג.

מפאת כבודם של העיתונאים ולויאליות מקצועית, לא יוזכרו כאן תוכניות מבזות בהן אותן דמויות, אותם פרשנים מטעם עצמם, חסרי כל תובנה במטריה של מדע המדינה או סוציולוגיה פוליטית, הניזונים מהדלפות, מציוצים של חברים או יועצי תקשורת זריזים. והפוליטיקאים צחקו מהם, שיקרו במצח נחושה, הסיתו ודירדרו את השיח בדיוק אל אותן פינות הנוחות להם. אין פלא שהם העלו את זעמו של הציבור, את סלידתו, ואת רצונו לנקום בתקשורת. רק כסיל לא היה יכול להבין שפוליטיקאים מסוגו של נתניהו, המכירים היטב את התנהלותה של התקשורת, המבינים בפסיכולוגיה של ההמונים מבלי להיות מומחים מדופלמים, יעשו מכך מטעמים.

שרה נתניהו - כוכבת הבחירות

במקום שהציבור ייחשף למידע מהימן, לעובדות, הוא נחשף להשתלחות על נבחריו. שרה הייתה הכוכבת במקום שבעלה ייתן דין וחשבון על מעשיו במלחמת צוק איתן. כמה תוכניות רציניות עסקו במהלך מערכת הבחירות במלחמה הקשה? כמה זמן מסך קיבלו אותם 200 קצינים שהחליטו לא לשתוק יותר ולחשוף את הסכנות במשך שלטון נתניהו-בנט לביטחונה של ישראל?

תפקידה של התקשורת היה להביא בפני הציבור מידע מהימן על מה שקרה במלחמה, על מדיניות ביטחונית עגומה ועל התנהלות בעייתית ביותר של ממשלת ישראל. לא הח"מ אומר זאת, אלא אמרו זאת אנשים מרכזיים במחנה הלאומי. כמה רעיונות לתקשורת קיבלו אותם גורמים ודומיהם כדי לאזן את התמונה המעוותת שציירה הממשלה? כמעט כלום. מדוע התקשורת פסקה לעסוק בנושא לעומק ולהקדיש לו מקום ראוי משום הסכנות הממשיות לביטחונם של אזרחי ישראל? למקרא השורות הללו ודאי יקומו כמה עיתונאים מורמים מעדת התקשורת וינסו להסביר במילים פתלתלות מדוע דבריי הם הבל ורעות רוח. אז יגידו.

התקשורת הישראלית פסקה לתפקד גם בנושא נאומו של ראש הממשלה בפני שני בתי הקונגרס במקום לעסוק במה שהוא עורר. ספירת מחיאות הכפיים הייתה העיקר ולא ההתגייסות המסוכנת מאוד של הממשל נגד ראש ממשלת ישראל. כמה מקום וזמן הוקדשו לכך? מעט מאוד.

לגבי מצבה הכלכלי של אוכלוסיית ישראל כמעט שלא הייתה העמקה. יוקר הדיור, קצת על יוקר המחיה, ותו לא. איפה התחקירים המעמיקים על רבבות שאינם מסוגלים לסיים את החודש למרות שהם עובדים? מדוע לא הופיעו ערב-ערב אנשים רעבים, אנשים חסרי יכולת כלכלית להגיע לדיור? מדוע עיתונאים נמנעו מלעסוק יום-יום במצב מערכת הבריאות ולהביא בפני הצופים את התמונות המזוויעות בבתי החולים?

לעומת זאת, שעות רבות הוקדשו לבקבוקים, למני נפתלי, לשרה וכדומה. והזוטות הללו העלו את חמתו של הציבור, וודאי חמתם של אלה אשר בכל זאת התלבטו אם להמשיך להצביע נתניהו או לא? נתניהו ידע היטב שעיסוק בחייו הפרטיים יעורר את שטח הליכוד, כי ישנם גבולות שלא עוברים, לכן הוא כיוון לשם. נתניהו ידע היטב שתקשורת מותקפת הופכת לתקשורת מתגוננת, חלשה, פחדנית. ובדיוק כך קרה. מעטות הן הדוגמאות לאומץ לב עיתונאי.

לדאבון הלב, התקשורת הישראלית חייבת בבדק-בית רציני. הבחירות הללו הוכיחו עד כמה קל לתמרן את האנשים מצד זה לצד אחר. עד כמה קל לראש ממשלה לשחק בתקשורת כאילו המדובר בבובה. אולי לא כאילו. שום דבר מהותי לא ישתנה בתקשורת כי התקשורת היא כמו הפוליטיקאים: לעולם לא תודה בטעותה, ולעולם תחשוב שאין בלתה. מדאיג מאוד.