1. שיעור התלונות המוצדקות נגד שופטים נמוך משמעותית, באופן קבוע, מאלו שמוצאים גופים אחרים המטפלים בתלונות הציבור (הבולט שבהם: מבקר המדינה). דומני שהשנה מצאתי את הסיבה לכך: השימוש במונח "הבירור מוצה". זהו לכאורה מונח-ביניים, בין "התלונה נמצאת מוצדקת" לבין "התלונה נדחתה", אך כאשר נכנסים לעומק העניין - מגלים שזוהי מכבסת מילים, המאפשרת להנמיך בצורה מלאכותית את מספר התלונות המוצדקות.

הנציב אליעזר ריבלין מביא בדוח שלו כמה וכמה דוגמאות לתלונות שהטיפול בהן "מוצה". כאשר קוראים אותן מתברר, שמדובר כמעט תמיד במקרים בהם התלונה הייתה מוצדקת, אך הנושא בא על פתרונו אם משום שהשופט תיקן את הטעון תיקון, אם משום שפסק הדין ניתן סוף-סוף ואם משום סיבות אחרות. כלומר: בתלונה היה ממש, אך אין צורך שהנציב ינזוף או יעיר.

כאשר מצרפים את 45 התלונות ש"בירורן מוצה" ל-55 התלונות המוצדקות, מגיעים לפתע ל-100 - דהיינו ל-13% מכלל התלונות במקום ל-7% כפי שמציג זאת ריבלין. עדיין נמוך מאשר במקומות אחרים, אך הרבה יותר סביר. ראוי שהנציבות תפסיק את האבחנה הזאת, שמבחינה מעשית היא מלאכותית ומבחינה עניינית היא נראית כניסיון בלתי ראוי להעניק לשופטים הקלות בלתי מוצדקות.

2. השיעור הגבוה ביותר של תלונות מוצדקות נוגע לעיכובים במתן פסקי דין. ריבלין ראוי לשבח על כך שאיננו נותן הנחות לשופטים, הטוענים שהעיכובים נובעים מן העומס. הוא כמובן אינו מתעלם מן הבעיה מספר אחת של בתי המשפט, אך אומר שהיא איננה מצדיקה המתנה של חודשים ארוכים ולעיתים של שנה ומעלה לפסק דין.

3. אגב טיפול בתלונתו של עורך דין שהמתין שמונה שעות בבית משפט לתעבורה, עומד ריבלין על אחת מהבעיות היום-יומיות הקשות ביותר של המערכת: קביעת עשרות תיקים לאותה שעה. זה קיים בעיקר (אבל לא רק) בבתי המשפט לתעבורה ובימי מוקד פליליים בבתי משפט השלום. יש כאן בעיה של ביצה ותרנגולת: השופטים קובעים תיקים רבים, כי הם יודעים שחלק ניכר מן הנאשמים יאחרו או לא יגיעו כלל; ואילו נאשמים ועורכי דין מאחרים גם משום שהם יודעים שאין מצב שכולם יישמעו ב-08:30.

מדובר כאן בקשר גורדי, שצריך לטפל בו כמו שעשה אלכסנדר מוקדון: באבחת חרב. הנשיאה מרים נאור צריכה להוציא הנחיה שתאסור על קביעת יותר משניים-שלושה תיקים לאותה שעה, עם הפרשים של 30-15 דקות בין המועדים. לצד זאת עליה להנחות את השופטים להחמיר עם נאשמים שאינם מתייצבים: הוצאה אוטומטית של צווי הבאה וקביעת ערבויות גבוהות לשחרור בעקבותיהם. ראוי גם להחמיר עם עורכי דין שאינם מתייצבים, עד כדי הטלת הוצאות אישיות והגשת תלונות ללשכה. הצד השני של המטבע יהיה כמובן מניעת המתנה של שעות ארוכות והפסקת הביזוי של בתי המשפט בעיני הציבור.

4. בחתך לפי ערכאות, בתי הדין הרבניים מובילים במספר התלונות המוצדקות. קשה לדעת מהי הסיבה לכך, שכן ההליכים שם מתנהלים בדלתיים סגורות (בשל רגישות הנושאים) ופסקי הדין כמעט ואינם מתפרסמים. מה שברור הוא, שמדובר במצב בלתי נסבל, הפוגע קודם כל בבתי הדין עצמם, שגם כך נאלצים להיאבק על מקומם מול דעת קהל עוינת ומול בתי המשפט למשפחה. לכן, זהו אינטרס ראשון במעלה של בתי הדין הרבניים לשפר את המצב.

הבעיה היא, שאין ממש מי שיעשה את זה: למערכת אין מנכ"ל קבוע, חסרים לה דיינים רבים בשל מאבקים פוליטיים בתוך הציבור הדתי והחרדי, ואין שר משפטים שיקח את העניינים לידיו. לפחות הבעיה האחרונה עומדת להיפתר בשבועות הקרובים, וראוי שהשר החדש יציב את נושא בתי הדין הרבניים במקום גבוה בסדר היום שלו. בין היתר, יש להבטיח שהדיינים החדשים שיתמנו יהיו כאלו המכבדים מלכתחילה את חוקי המדינה וכללי השיפוט, ולא רק בדיעבד וכמי שכפאם שד.

5. אחרי שאמרנו את כל זה, יש לזכור שהדוח של ריבלין מציף מטבע הדברים את המקרים הפגומים, הפסולים ואף החמורים. כותב שורות אלו, המבקר מדי שנה בעשרות אולמות בבתי משפט בכל הארץ, יכול להעיד שככלל - השופטים הם מקצועיים ומתמודדים בכבוד עם אתגרים קשים בדמות עומס כבד, צדדים שאינם יודעים כיצד להתנהג, בעיות במערכת "נט המשפט" ולעיתים גם תנאים פיזיים בלתי הולמים. ודאי שיש לטפל באירועים בלתי תקינים, וטוב שהנציבות קיימת ופועלת. לצד זאת, יש לזכור שאם מוגשות פחות מ-800 תלונות על 700 שופטים ורשמים הדנים במאות אלפי תיקים בשנה, אזי המצב בהחלט לא רע.