אם תקבלו תחושת דז'ה-וו, אתם לא טועים: אני עומד לחזור על רעיון שכבר העליתי מספר פעמים. יש לקבוע בחוק יסוד הכנסת, שדרוש רוב של 80 ח"כים כדי להקדים את הבחירות – בדיוק אותו רוב שדרוש כדי לדחות אותן. כיום די ב-61 ח"כים, מה שמוביל לקלות בלתי נסבלת של הפלת ממשלות והליכה לבחירות. תראו את המספרים הפשוטים (והמבהילים): ב-67 שנים כיהנו בישראל 20 כנסות ו-34 ממשלות – דהיינו: ממשלה ממוצעת עבדה שנתיים בלבד, מחצית מן הקדנציה הקבועה בחוק.

ההיגיון שמאחורי הדרישה ל-80 ח"כים לצורך הארכת כהונת הכנסת, הוא ברור ונכון: אסור לאפשר לח"כים להנציח את עצמם. עם זאת, מבחינה תפקודית ועניינית, אין סיבה שכהונה של ארבע שנים ויום תצריך רוב של שני שלישים, ואילו כהונה של יום אחד בלבד – תצריך רוב רגיל. אם פיזור הכנסת יהיה משימה הרבה יותר קשה, תפחת המוטיבציה של סיעות הקואליציה להתחיל את המהלך, וכך יגברו בצורה משמעותית המשילות והיציבות.

תאמרו: אבל זה לא יאפשר לאופוזיציה להפיל את הממשלה. נכון, אך תפקידה של האופוזיציה הוא להקשות על הממשלה, למתוח עליה ביקורת, להציע חלופות ולהציב אלטרנטיבה בקלפי. תשאלו: אז מדוע הקואליציה לא מעבירה חוק כזה? התשובה המצערת היא, שהסיעות הקטנות בדרך כלל רוצות שתהיה להן האפשרות לתפוס את ראש הממשלה בחלק רגיש של גופו, תוך איום בהליכה לבחירות מוקדמות. אבל אולי יימצא מי שיפגין מנהיגות ואחריות, ולפחות ינסה להעביר את החוק הפשוט והחיוני הזה?

חוק יסוד הכנסת אוסר – כן, אוסר – על התמודדות של מועמד או רשימת מועמדים, אשר שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מטיפים לגזענות או תומכים במאבק מזוין נגד ישראל. למרות האמירה הברורה הזאת, ולמרות שבית המשפט העליון קבע שהיא תומכת טרור, חנין זועבי חברה גם בכנסת ה-20.

מאחר שבג"ץ מפרש את החוק באופן הצר ביותר והדווקני ביותר, צריך להרחיב אותו כך שיהיה ברור שמי שמפליג על ה"מרמרה", קורא לירות על ישראל ומסרב לראות רוצחי נערים כטרוריסט – לא יוכל להתמודד לכנסת. אפשר למשל להוסיף לחוק תקנות שיתנו דוגמאות – ברשימה בלתי סגורה – של מעשים והתבטאויות המהווים עילת פסילה. אפשר לקבוע שרף ההוכחה צריך להיות כמו בכל תיק מינהלי (51%). הכי חשוב הוא למנוע מאויביה של המדינה לחדור לבית המחוקקים שלה ולהשתמש בו כחלק ממלחמתם בה.

היחסים בין הכנסת לבין בית המשפט העליון אינם מסודרים ואינם קבועים בחוק, אלא נוצרו בעיקר במהפכה החוקתית מבית מדרשו של אהרן ברק. התוצאה היא, שבג"ץ הוא הפוסק האחרון ולכנסת אין מה לעשות אם הוא פוסל חוק שלה. הצעת חוק יסוד החקיקה, שקידם עוד יעקב נאמן כאשר כיהן כשר המשפטים, נתנה באופן עקרוני מענה ראוי.

על-פי ההצעה, הכנסת תוכל לחזור ולחוקק חוק שבוטל בידי בג"ץ, וזאת ברוב מיוחד ולפרק זמן מוגבל. העיקרון נכון, משום שבסופו של יום – הריבון במדינה דמוקרטית הוא העם, באמצעות נציגיו בפרלמנט. מצד שני, חשוב ביותר שלבית המשפט – כגוף מקצועי ולא-פוליטי – תהיה היכולת לשמור על זכויות יסוד, במיוחד של מיעוטים, מפני פגיעה פוליטית-אינטרסנטית. ההצעה המדוברת מאזנת בצורה ראויה בין שני השיקולים המאוד-חשובים הללו.

לצד זאת, הפרטים הם בעלי חשיבות מכרעת: איזה רוב יידרש לאשרור החוק ולכמה זמן האשרור יהיה בתוקף. כאן צריך וניתן לשמוע מגוון דעות, כולל של בית המשפט העליון, ולהגיע להסכמה שתאפשר למחוקק לקבוע לראשונה כיצד הוא ממלא את תפקידו החשוב ביותר: לחוקק.

אני לא מדבר על הרפורמה במבנה הלשכה ובמוסדותיה, שזה עניין בעיקר לעסקני הלשכה, אלא לבעיה המשליכה בצורה חמורה ויום-יומית על כולנו: הצפת מקצוע עריכת הדין. יש הרבה הרבה יותר מדי עורכי דין, והתוצאה היא שיש הרבה יותר מדי עורכי דין חסרי פרנסה ו/או חסרי כישורים, והתוצאה היא שיש המון הליכים מיותרים וכאלו שנמרחים ללא כל צורך. המשמעות היא, שבתי המשפט מתקשים לטפל בתיקים בזמן ובצורה מעמיקה בתיקים שאכן מחייבים הכרעה שיפוטית. זה גורם לנזקים ישירים לצדדים, ולנזקים עקיפים לחברה כולה בדמות זילות החוק והמשפט.

בשוק חופשי לא אמורה המדינה להתערב בבחירת משלח ידו של כל אזרח. אבל היא חייבת להתערב כאשר נוצר כשל שוק בעל השלכות רוחב – וזה בדיוק המצב כיום בתחום עריכת הדין. ברור לחלוטין שכוחות השוק אינם פועלים כיאות, שכן אלפי עורכי דין נוספים כל שנה למרות שברור להם שחלקם יתקשו להתקיים מעבודתם.

לכן, המחוקק צריך להתערב ולהגביל את מספר הנכנסים למקצוע. אפשר לעשות את זה בדרכים מאוד פשוטות: העלאת ציון המעבר בבחינות ההסמכה והארכת תקופת ההתמחות. אם זה לא יעזור, אפשר לשקול הגבלה של מספר הרשיונות שיינתנו מדי שנה – בדיוק כשם שהמדינה מגבילה את מספר חברות האוטובוסים ומפעילי הסלולר.

היועץ המשפטי לממשלה, והיועצים המשפטיים בגופי השלטון הכפופים לו, הם האנשים החזקים ביותר בישראל. למרות זאת, אין שום חוק המגדיר את אופן בחירתם, מעמדם וסמכויותיהם. הללו נגזרים מחוקים שונים, מפסיקה של בית המשפט העליון ומהוראות של היועצים המשפטיים עצמם. זהו מצב אנומלי שיש לתקנו, ובצורה מקיפה. זו כמובן גם ההזדמנות, בה' הידיעה, להחזיר את היועצים למקומם: יועצים – לא מחליטים.

חוק כזה צריך להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין ראש התביעה הכללית – כפילות שאין בה היגיון, אלא רק הטלת עומס בלתי אנושי על נושא המשרה ומאזן אימה מול גורמי הממשל האחרים. חוק כזה צריך לקבוע שלכל משרת ייעוץ יהיו לפחות שני מועמדים ראויים, שביניהם יבחר הדרג הפוליטי. חוק כזה צריך לקבוע באלו נסיבות ובאיזו צורה ניתן יהיה להחליף יועץ משפטי. חוק כזה צריך לקבוע כללים לשימוש חריג בייעוץ משפטי חיצוני.

יהיה קשה, בלשון המעטה, להעביר כזה חוק. הרבה בעלי עניין יקפצו ויצעקו חמס על "פגיעה בשלטון החוק" – כאילו שהמצב הנוכחי הוא הדמות הראויה של שלטון החוק במדינה דמוקרטית. אחרים יטענו שמדובר ב"פוליטיזציה של הייעוץ המשפטי" – כאילו שליועצים עצמם אין אג'נדות פוליטיות. בקיצור: לכל טענה יש מענה, והעיקר הוא לצאת לדרך.

כאן כבר נעשה חלק ניכר מן העבודה. שרת המשפטים הקודמת, ציפי לבני, הביאה ביוני 2013 לאישור ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק ארוכה ומקיפה, שפורסמה לראשונה כבר בשנת 2011, והיא מצויה בדיון בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. מטבע הדברים, בנושא כל כך רגיש – יש הרבה לבטים והתנגדויות, וטוב שכך; חוק כזה חייב להיות ברור, מאוזן ומהודק.

אין זה אומר שצריך להמשיך ולתקוע את החוק בוועדה, במיוחד כאשר בית המשפט העליון שב וקורא להשלים את המלאכה – ולו רק כדי למחוק מחיינו את תקנות ההגנה לשעת חרום, הנמצאות בתוקף מאז נאבק השלטון הבריטי במחתרות היהודיות. וישנו כמובן הצד העקרוני, שהוא אולי החשוב ביותר: ישראל חייבת להוכיח נחישות חקיקתית ומשפטית במאבק בטרור, שהוא זירת המלחמה המודרנית מספר אחת.