המאמר הראשון, שפרסם למחרת הודעתו של דוד בן-גוריון על לכידתו של אייכמן, הוא מלא רגש, מחבר את זכרונותיו האישיים של קישון ואף יש בו נגיעה של אירוניה אופיינית – אם כי לאורך המאמר נעלמת האירוניה, כאילו קישון אומר: יש נושאים שאפשר להתייחס אליהם רק במלוא הרצינות. "הכל תלוי, אדולף!" הכתיר קישון את המאמר – ואולי כבר רמז לעונש הראוי לדעתו.

• לומר את האמת, אתה נמצא, אדולף, במצב עדין. אדם אירופאי בידי הפראיים, גוליבר הכבול בארץ הגמדים. בלי ספק, אי-צדק משווע, אם כי הפירר עצמו הגדיר בשעתו בצורה כל כך קולעת: "הצדק תמיד עם החזקים!" מה יכול לעשות אדם עליון אחד נגד שירות ביטחון שלם?
  
  כשנפגשנו בפעם האחרונה היה יחס הכוחות בינינו שונה במקצת. כותב שורות אלו הובל ברחוב ראקוצ'י בבודאפסט, בידי חיילים אמיצים, ישר אל בית-המטבחיים שנקרא, משום-מה, מחנה עבודה, כשהאות הצהוב על חזי מסביר לכל הנוגעים בדבר, שמדובר באדם מגזע הנחות ביותר. הגיבור בראש השיירה פתאם צעק: "עמוד דום, מנוולים!" וכולנו – קפאנו תחתינו והנה, אנו עוד מספיקים להעיף מבט חטוף במכונית השחורה הדוהרת לידנו בליווי כיתת ס.ס. בחגור קרבי. נו מי ישב במכונית? השליט היחיד בייקום, אדולף אייכמן, ששמו בלבד היה די כדי לערער את כל אשר למדנו בבית הספר על אודות מוסר, צדק ואלוקים. את ההרגשה הזאת – ללכת בלא חטא בכפך לקראת הכליון המטופש – ולעמוד דום לכבוד התליין השנוא – אתה, אדולף, לדאבוני הרב, לא תדע לעולם. מכל מקום, אילו נגע אז, באמצע רחוב ראקוצ'י, אחד מלאך בגבי והיה לוחש באוזני: "אין דבר, בני, בעוד 15 שנה תכתוב, לקראת משפטו בתל אביב,² חד-גדיא לא רע" – נו, אילו ניבא לנו המלאך החצוף באותו מעמד שטות מופשטת כזאת – אז – אז בין כה לא היינו מבינים אף מלה, מאחר שאותה עת טרם שמענו על השפה העברית...
  
  לעומת זאת מספרים, שאתה, אדולף – איזה טירוף – אתה דווקא שלטת בשפתי (עברית)! "בתוקף תפקידך", כמו שאומרים, מהיותך המומחה "לפתרון הסופי לשאלה היהודית", כדי להתבטא בעדינות. לצערי, לא אוכל להדגים לקוראיו הקטנים של המדור הציבורי,³ מה היה אדולף אייכמן בשביל יהודי מזרח אירופה. אין לזאת דוגמה. אין לזאת תקדים. אולי אין דבר כזה בכלל. הפירר ייצג סיעה מתונה לעומת אדולף אייכמן.⁴ "היהודים המסריחים", כלומר ראשי הקהילה המשוגעים למחצה מפחד, שהובהלו אליו עשר פעמים ביום, נכנסו אל חדרו שטופי-זיעה, רועדים בכל גופם (ילדיהם היו בידי הס.ס., אתה זוכר?).⁵ ד"ר ישראל קסטנר זכרונו לברכה, שסבל יותר מכל אדם אחר מן המגע מורט-העצבים עם גדולי מפלצות תבל, סיפר לנו, שהרגעים האיומים בחייו היו הפגישות עם אייכמן. צירוף שטני כזה של סאדיזם, שנאה ופקחות, מתחת לאיפורו המושלם של אדם – אפילו אדם יפה תואר, ייצור שמצא את יעודו בחיים – בהריגת ילדים. תוצרת מגעילה של מחראות תופת...
  
  שמענו ב"קול ישראל", שביקשת פרקליט. יפה מאד. נשמע. נראה. מי יסתמך על משפט צדק, אם לא אתה, נכון? (אגב, מה שלום המשפחה? הם נשארו שם מודאגים?) אל תחשוב שאנחנו מרגישים רק סיפוק עלאי (ומאד נדיר) של נקמה. אנו, בראש ובראשונה – שמחים, נורא שמחים. לא שנתפסת, אלא שבידינו נתפסת. אדולף שוב אתנו. אדולף בתל אביב.⁶ אדולף נמצא במעצר של 14 יום (עם זכות הארכה!). כמו חלום. יש לנו חשק לבכות. בשביל זה – אם לא מסיבות אחרות – היה כדאי להקים את המדינה. אנו, מצדנו, היינו לוקחים אותך – לפני המשפט – לסיור מאורגן בארץ, כדי שתראה במו עיניך את שדותינו הירוקים, את השוטרים הצבאיים בצד הדרך, את צינורות המיים הענקיים (תוצרת הארץ), את גני הילדים שלנו (גזע נחות, אין מה לעשות), את הצעירים שעל שפת-הים, את הכור האטומי⁷ ושאר הזוטאות. כדי שעוד מעט – כשתתראו למטה – יהיה לך מה לספר לו, ל"בוס".
  
  Hochachtunggsvoll⁸
  
  א. קישון⁹

המאמר השני פורסם שבועיים מאוחר יותר, על-רקע הנסיונות הלא-ממש-מוצלחים של ישראל להשתיק את הפרטים הקשורים לחטיפתו של אייכמן. קישון, שבאופן טבעי התנגד לנסיונות להגביל את חופש העיתונות, הגיב במאמר ציני. המשפט האחרון במאמר מלמד גם, שקישון סבר שהעיסוק בנסיבות לכידתו של אייכמן מוגזם ועלול להסיט את תשומת הלב מהעניין החשוב באמת: המשפט הצפוי.

• אייכמן ברח!
  
  הערים על שומריו – נעלם ללא עקבות – חבל
  
  כן. זוהי כותרת השער שהצענו באמשים אלו לעורך העיתון. מתחת לכותרת המעניינת הזאת ביקשנו להדפיס את הידיעה האותנטית עצמה, בזה הלשון: "אדולף אייכמן, הפושע הנאצי, ניצל את חוסר הערנות של שומריו וברח מגרמניה בשנת 1946. היום הוא נמצא בידי הש.ב.¹⁰ הישראלי ואין לו כל תקווה להימלט מפני גורלו (שירות המ"צ¹¹)".
  
  מה יש?
  
  נכון או לא נכון? ברח או לא ברח? אין כאן אף מלה אחת שקר. אז למה אסור להדפיס את הכותרת הראשית הזאת באותיות של קִדוש הספוטניק.¹² העורך טוען, שאין הדבר נתון לביצוע, מאחר שהצנזורה לא תרשה להדפיס "פושע נאצי". הגדרה שלילית אשר בחזקת ניסיון להשפיע על בית הדין בטרם המשפט, על-פי הסעיף "סוב יודיצה תשתו"ק".¹³ עניינו לעורך: אז מה, מן ההוצאה המיוחדת הזאת נמכור ארבעה מיליונים גליונות תוך שעה (אם כל תושב קבוע יקנה רק שני עתונים!) ונתעשר מזה ונסגור את העיתון ונחיה מן הרווחים עד סוף ימינו בטבריה. אז העורך התחמק שבטבריה חם עכשיו, ובגלל זה לא יצא מן העסק שום דבר.
  
  לעומת זאת נדמה שלא כל העתונים כל כך בררנים. פרשת אייכמן מתחילה להידמות לכדור-הגומי בצבע צהוב, שסוחטים ממנו טיפות לימון. אנחנו כבר יודעים על הסקופ הבינלאומי, שאייכמן מוחזר בחדר סגור. נזדעזענו מן הגילוי המרעיש, שהוא מדבר גרמנית ובמקום "איגן" הוא אומר "יאוול", והוא שרוי בדרך כלל במצב רוח לא טוב (!), ולא עוד אלא שהוא נוהג לישון לאחרונה בצורה אופקית, כשבקצה האחד של המיטה מונח ראשו, ובקצה השני – רגליו!
  
  אשר לנסיבות תפיסתו, הלוט מוסר בלי הרף. יש טוענים, על סמך ידיעות מהימנות ביותר, שהוא נתפס בחוץ לארץ ודווקא במפתיע. לעומת זאת ידיעה אכסקלוזיבית (=בלעדית),¹⁴ המתבססת על מקורות פורטוגיזיים, רומזת באופן שקוף למדי, שהתפיסה בוצעה בידי שלושה אנשים שניגשו אליו ותפסוהו במרפקיו והרימוהו כשלושה ס"מ מעל פני האדמה וכך הובילו אותו לאן שהובילו. מחוגים דיפלומאטיים המעדיפים עילום שם הודלף לעיתונות, שאייכמן לא השתתף בתכנון תפיסתו והובא לארץ נגד רצונו. אי-אפשר לדעת את האמת. מכל מקום, קשה להשתחרר מן הרושם, שהעתונים משלימים אט-אט עם העובדה, שנוכח "אינטרסים ממלכתיים עליונים" עליהם לסתום את הפה ולא לפרסם את כל הפרטים שאין להם מושג עליהם...
  
  על כן באה הצעתו של המ"צ: הבה נחליט פה אחד, שאייכמן נתפס על סוס-מִסְחַרְחָרָה בלונה פארק של בואנוס-איירס והובא לארץ על-ידי מאיר וייסגל.¹⁵ כעת, כיוון שאנחנו יודעים את הכל, אפשר להירגע ולחכות למשפט. הצריכה שלנו באייכמן כבר סופקה לחודשים שלמים.

1. אולי גם קישון עצמו סבר שהמאמר הרביעי, "אייכמן ברח!", פחות טוב מן האחרים; הוא לא נכלל באף אחד מספריו.
2. בזמן כתיבת המאמר טרם נקבע שאייכמן יועמד לדין בירושלים.
3. הכינוי שהעניק קישון ל"חד גדיא". לעיתים הופיע בראשי תיבות: המ"צ.
4. ודאי לשון גוזמה. יש לציין, עם זאת, כי בנקודה אחת עתידה התביעה לטעון בסיכומיה, כי אייכמן "נקט בעמדה קיצונית אף משל היטלר הרשע בעצמו", שהיה מוכן לשחרר 8,700 מיהודי הונגריה – ואילו אייכמן ערער על ההחלטה (השואה והמשפט: פרשת משפט אייכמן ותקופת השואה, אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ג-1963, כרך ג', עמ' 11). לעומת זאת עובדה היא, שאייכמן ניסה בשלהי המלחמה לחבל בהוראותיו של היינריך הימלר להפסיק את ההשמדה.
5. אין לכך אימות במחקר ההיסטורי, אם כי ודאי שהנציגים עצמם היו נתונים בסכנה מתמדת. ראו למשל: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, תולדות השואה: הונגריה, יד ושם, תשנ"ב, עמ' 210-208.
6. אייכמן הוחזק בקיבוץ יגור, אך מקום הימצאו נשמר בסוד.
7. הכוונה לקריה למחקר גרעיני בנחל שורק, שהוקמה בשנים 1960-1958. ישראל אישרה רק בדצמבר 1960 את דבר הקמתו של הכור בדימונה.
8. בכבוד רב.
9. אפרים קישון, "הכל תלוי, אדולף!", "חד גדיא", מעריב, 24 במאי 1960, עמ' 2. מופיע גם: אפרים קישון, עד המדינה: פרוטוקול, הוצאת הד ארצי, תשנ"ט-1999, עמ' 54-53.
10. שירות הביטחון. כיום – השב"כ (שירות הביטחון הכללי).
11. ראו הערה 3.
12. הלווין הראשון ששוגר בידי ברית המועצות באוקטובר 1957. כאן – במשחק מילים על הביטוי "אותיות של קידוש לבנה".
13. קישון השתמש מדי פעם בראשי התיבות "תשתו"ק" כלגלוג על התאריך העברי. הטענה על הפרת כללי הסוב-יודיצה נראית כיום צבועה משהו, לנוכח העובדה שדוד בן-גוריון אמר בהודעתו לכידתו של אייכמן, כי הלה הוא "אחד מגדולי הפושעים הנאצים [...] האחראי, יחד עם ראשי הנאצים [...] [ל]השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה".
14. ייתכן שקישון כתב בכוונה "אקסקלוזיבית" ולא "אקסקלוסיבית" כחיקוי לגלגני של מבטא גרמני.
15. יושב-ראש הוועד המנהל של מכון ויצמן ומי שהיה יד-ימינו של חיים ויצמן.