חקירתו הנגדית של אייכמן בידי היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, הביאה את קישון לכתוב פיליטון עוקצני במיוחד. אייכמן התפתל בתשובות ארוכות, התחמק ממתן מענה ובזבז זמן רב.⁹ קישון תיאר באריכות רבה כיצד מסרב אייכמן לענות על השאלה כמה הם שתיים כפול שתיים. הנה כמה שורות מתוך אותו פיליטון.

• התובע: מה דעתך על 2X2?
  
  אדולף: אינני מתימטיקאי, אדוני.
  
  התובע: בכל זאת, כמה זה, לדעתך, 2X2?
  
  אדולף: מעולם לא עסקתי בחישובים כגון זה. במידה שנזדמנה לי בעיה דומה, העברתיה לטיפול המחלקות המתאימות. ההכרעה, מכל מקום, הייתה בידי שולץ.
  
  התובע: ובכן אינך יודע כמה זה 2X2?
  
  אדולף: אינני מוסמך לקבוע זאת, אדוני.
  
  התובע: ואם אומר לך, שאתה כן יודע כמה זה 2X2?
  
  אדולף: רק שולץ עסק במיספור.
  
  התובע: אכן כל אימת שרצית לדעת כמה זה 2X2, הלכת אל שולץ?
  
  אדולף: לא תמיד. אפשר היה לסדר זאת גם דרך הטלפון. אם כי יורשה לי להוסיף, שבשלהי שנת 1943 הועבר שולץ לזאלצקאמרגוט ¹⁰ ורק שם פגשתיו עם לופקה.
  
  [...] אדולף: אין בדעתי לעורר את הרושם, כאילו אני מסתייג לחלוטין מן הגירסה לפיה 2X2 עלולות, בתנאים מסוימים, לתת תוצאות המסתכמות בקירוב למספר 4, אך רצוני להטעים, שמעולם לא התערבתי בעבודות מחקר מסוג זה, יען כי זה היה נחשב להסגת גבול של סמכויות מוגדרות היטב. אני מבקש בהכנעה את איסוף עדותו של שולץ, ששימש באותם הימים אחראי בזופרטאל.¹¹
  
  התובע: אני מבין מהצהרתך, שאתה נוטה לאשר את ניסוחו של שולץ בכל אשר נוגע ל-2X2?
  
  אדולף: כבר אמרתי שאינני יכול לדקדק במידה כזו כל עוד אני מעיד בשבועה, אולם אני מוכן לקחת על עצמי את כל המסקנות, ובלבד שלא יתקבל הרושם שאני רוצה להשתמט ממשהו.¹²
  

לקחיו של קישון מן השואה פזורים לאורכן של שיחותיו עם ירון לונדון. הראשון והחשוב שבהם מופיע כבר בשיחה הראשונה: "ברגע זה, כלום לא אכפת לי, חוץ מן המדינה הננסית הזאת, שהיא הערובה היחידה לחייהם ולכבודם האנושי של ילדי ונכדי".¹³ שארית הפליטה החיה בישראל זכאית ליתר הבנה מן העולם שעמד מהצד, הוסיף קישון, או לפחות לאותו יחס שמקבלות מדינות שאינן נמצאות בסכנת השמדה. השינוי היחיד אחרי השואה, העיר, הוא "שבפעם הראשונה בהיסטוריה יש לעם היהודי חיל אוויר משלו".¹⁴

לא רק ישראליות היא לקח מן השואה, אליבא דקישון. כל ניסיון להתרחק מן המוצא היהודי נדון לכישלון, "כי את המוצא שלנו לא אנו קובעים אלא צוררינו, ומי שמנסה לברוח מיהדותו, חי כל ימיו תחת מסיכה". לדברי קישון, הוא מתגאה להשתייך לעם היהודי;

• אבל במחילה, אינני חושב שאנחנו עם נבחר, שכן בצילה של השואה מקבל הביטוי הזה גוון סרקסטי ממש. העיקר בעיני הוא זה: כיוון שנולדתי יהודי וכיוון שהגויים הסבירו לי באותו ובמופתים שאיני יכול להשתמט מן הזהות הזאת, הפכתי לישראלי, שהיא הדרך היחידה לא להיות עוד יהודי.¹⁵

גם את הצלחתו העצומה בקרב קוראי הגרמנית ראה קישון בפרספקטיבה של השואה:

• אינני אשם בזה שבקרב מיליוני דוברי גרמנית אני נחשב לסופר מכובד. וכאשר איזו ברונהילדה יפה, אולי נכדתו של אחד התליינים, עומדת בתור כדי לקבל את החתימה שלי, אני מודה ומתוודה שאני מרגיש תחושה של סיפוק... זוהי בעיני נקמתי האמיתית, ההיסטורית, בתליינים הנאצים. מזה יתפוצץ המרשל גרינג בגיהנום, ולא מפליט שואה שבור, הבוכה בדל"ת אמותיו.¹⁶

עם זאת, לא היו לקישון אשליות בנוגע לעם הגרמני. "הלוואי והיו להם רגשי אשמה", אמר. "לכל היותר מורגשת אצלם אי-נוחות מסוימת, ואני חושש שבכך עלינו להסתפק".¹⁷ הוא עצמו הסתפק בנקמות קטנות, כגון השם שנתן לאופנוע עליו רכב בשנות החמישים: "ד"ר קורט קלטנברונר" – כשם משפחתו של מנהל המשרד הראשי לביטחון הרייך. האופנוע היה אוסטרי כמו קלטנברונר ושחור כמו מדיו של הלה, ו"היה לי נעים לרכב על ה'אוברשטומגרופנפירר' ולהעביד אותו בפרך".

לונדון הבחין בכך שעל שולחן העבודה של קישון היו מונחים כרכים של ספרות אנטישמית גרמנית והונגרית מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ובן-שיחו הסביר:

• מפני שאני סקרן לדעת איך פועל מוחם של האנשים שביקשו לשרוף אותי. אני חושב שכבר הבחנת, כי ביחס לתקופת השואה, לא רק שנאה בוערת בתוכי, אלא גם משהו מתמהונו של ילד. למה הם עשו לי את זה, מה עשיתי להם? הרי לפני שהודיעו לי שאני שונה מהם, הייתי בדיוק כמותם.

גם כעבור יובל, לא הייתה לקישון תשובה לשאלה זו.¹⁸


חזר לשלג האין-סופי


לאחר יום העצמאות תשכ"ו (1966) תיאר קישון כיצד התאספו הוא וחבריו לצפות במצעד, וההתרגשות גאתה בליבותיהם למרות שניסו להיות ציניים. "לפתע, השד יודע כיצד, לקול התופים ולרעש הסילונים, חזרתי לשניה אל מקומי בטור עובדי הכפיה היהודיים שדרכו בשלג האוקראיני האינסופי.¹⁹ 'איין-צוויי – מילמל שלזינגר²⁰ – איין-צוויי'".²¹

דומה שציטוט זה יכול לבוא במקום סיכום למאמרים אלו. קישון ראה את ישראל כניגוד המוחלט של השואה, ואת הקמתה – כנצחונו של העם היהודי על מי שביקשו להשמיד אותו. יחסו לשואה היה עירוב של רגשות, האופייני ללא מעט ניצולים: הדחקה (עובדה שכמעט ולא דיבר על הנושא), תחושת נקם כלפי הרוצחים, הכרת תודה כלפי המצילים, רגש הגובר על ההיגיון בנוגע ליחסים עם גרמניה ועמה (אם כי רגשותיו התרככו לאורך השנים). אך מעל לכל עמד קיומה של ישראל:

• עד שההונגרים לא הוכיחו לי את טעותי, הייתי הונגרי שרוף. אחר-כך הפכתי לישראלי שרוף.
  
  ירון: מה פירוש ישראלי שרוף?
  
  אפרים: פירושו, שאפילו ארצה, לא אוכל להיות שום דבר אחר, אלא רק ישראלי, וזה ששום דבר לא אכפת לי באמת, חוץ מן הגורל של מדינת-ישראל ותושביה בארץ ומחוצה לה. פירושו שמבחינתי קמבודיה יכולה להיחרב ואיזה הר געש יכול לקבור את מחצית פקיסטן, אותי מעניינת אך ורק קרית-שמונה.²²

1. ראו למשל: גדעון האוזנר, משפט ירושלים, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם-1980, כרך ב', עמ' 476-471, 486-480.
2. אזכור של אחת השמועות היותר-נפוצות אבל חסרות הבסיס בנוגע לגורלם של קורבנות שואה.
3. בלא יודעין קלע כאן קישון ללב-ליבה של החשיבה האייכמנית, שבאה לידי ביטוי במילותיו האחרונות על הגרדום: "היה עלי לציית לכללי המלחמה ולדגלי".
4. גיבוב מכוון של דרגות ומושגים. דרגתו של אייכמן הייתה אוברשטורמבנפירר.
5. שמו המלא היה אדולף אוטו אייכמן.
6. מילה זו הודפסה במקור באותיות מוגדלות.
7. קישון רומז לביטוי "שק לי בתחת". בקרב ביר אל-חכים, שהתנהל במדבר לוב במאי-יוני 1942, הגיעו שליחים של הגנרל ארווין רומל אל מפקדתו של הגנרל הצרפתי מארי-פייר קניג ודרשו ממנו להיכנע. מפיו של קניג נפלטה בתגובה קללה עסיסית. בעקבות זאת כתב נתן אלתרמן (12.6.1942) בטורו "רגעים" בעיתון הארץ: "-ומה תשובת קניג?/ -זכיתי לשמוע/ אותה משפתיו בבהירות אין כמוה./ וזו התשובה דברי קניג הביעו:/ ישקני רומל/ מנשיקות פיהו". קישון לא דייק כאשר ייחס את דבריו של אלתרמן לטורו הידוע בהרבה, "הטור השביעי", שפורסם בעיתון דבר.
8. אפרים קישון, "לאישיות המודאגת מרחוק, שלום", "חד גדיא", מעריב, 11 באפריל 1961, עמ' 2. מופיע גם: אפרים קישון, עד המדינה: פרוטוקול, הוצאת הד ארצי, תשנ"ט-1999, עמ' 56-54.
9. ראו: האוזנר, משפט ירושלים, כרך ב', עמ' 364-357.
10. Salzkammergut, אזור אגמים והרים באוסטריה, סמוך לעיר זלצבורג.
11. לא מזוהה. ייתכן שקישון המציא שם של מקום כדי לגחך עוד יותר את תמונת עדותו של אייכמן.
12. אפרים קישון, "שתי וערב", "חד גדיא", מעריב, 23 ביולי 1961, עמ' 4. מופיע גם: אפרים קישון, באחד האמשים, ספרית מעריב, ללא תאריך, עמ' 154-152; קישון, עד המדינה, עמ' 59-56.
13. ירון לונדון, דו-שיח ביוגרפי, ספרית מעריב, תשנ"ג-1993, עמ' 34-33.
14. שם, עמ' 37-35.
15. שם, עמ' 210-209.
16. שם, עמ' 80.
17. שם, עמ' 129.
18. שם, עמ' 225.
19. לפי תיאורו המפורט בשיחות עם לונדון, קישון לא היה באוקראינה. ייתכן שהוא משתמש כאן בהשאלה או בחופש ספרותי.
20. שם בו השתמש קישון פעמים אחדות עבור "קול פנימי" ששמע מתוכו.
21. אפרים קישון, עצם בגרון, נ. טברסקי, 1967, עמ' 103-102.
22. לונדון, עמ' 33.