שורות אלו נכתבות כאשר ברקע נשמעים מדי פעם פיצוצי הזיקוקין האמורים לבטא את שיא החגיגיות של אירועי יום העצמאות. והח"מ - משבית שמחות ידוע - תוהה, לשמחה מה זו עושה?
מדינה יהודית - ודאי, מה השאלה?! הרי הקימו אותה יהודים ואפילו רב (או שנים?) חתם על מגילת העצמאות.
חג העצמאות - זה ברור; סוף סוף לאחר אלפים שנות, יש עצמאות ומותר, יש אומרים אפילו מצווה לחגוג. הזיקוקין שברקע הם חלק מן החגיגה. גם המנגלים.
אנחנו מקבלים מונחים שונים כאילו מובן מאליו שהם מבטאים את שמתכוונים לבטא, ושהם גם אמיתיים. הח"מ, למרבה הצער, קצת התפכח עם הגיל והניסיון וכבר אינו נוטה לקבל שום דבר כמובן מאליו.
האמת, לא קל לכתוב בכלל ובנושא זה בפרט; לא נעים להשבית שמחות. יהודים שמחים, מה איכפת לך? תן להם לשמוח. 'מן התורה', אומרים חסידים, 'שמחה - אינה מצווה, אבל היא המביאה לקיום כל המצוות. עצבות - אינה עבירה, אבל היא גורמת לכל העבירות'. אז שישמחו, למה לא?! הרי זה יכול להביא לקיום כל המצוות. אלא שבהתלבטות זו כבר קדמני קוהלת:
א אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, לְכָה-נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב; וְהִנֵּה גַם-הוּא הָבֶל: ב לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זּה עשָׂה:
אבל הפעם לא נדבר על תכני החג וביטויי השמחה, אלא על שני המונחים שכבר הזכרנו, עצמאות ומדינה יהודית.
חודש אייר כולו מתאפיין בכך שבכל יום מימי החודש מקיימים מצווה המיוחדת לאותו יום - ספירת העומר, המשתנה כמובן מיום ליום. בכל יום אנחנו אמורים להתבונן באחת ממידות הנפש, השייכת לאותו יום, ולתקנה.
יום העצמאות חל ב-ה' אייר, בשבוע של ספירת התִּפְאֶרֶת וביום של יסוד שבתפארת.
תפארת זה תלמוד תורה ויסוד זה הברית קודש שנכרתה בינינו לבין ה' יתברך. בד"כ, הביטוי ברית קודש מתייחס לברית המילה, אבל גם על הארץ וגם על התורה נכרתה ברית בינינו לבין ה' יתברך, וזהו עניינו של יום ה' באייר - יסוד שבתפארת, שמירת ברית התורה והארץ.
בכלל, אחד העניינים המרכזיים בספירת העומר, הוא הציפייה לקבלת התורה בסוף ימי הספירה, בחג השבועות. ה' באייר יכול היה להיות סתם יום בספירת העומר, אלא שהוא נופל בדיוק שלושים יום קודם חג השבועות.
(שולחן ערוך הרב, אורח חיים, תכ"ט) א הראשונים תקנו בזמן שבית המקדש היה קיים, שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל שלשים יום לפני הרגל; דהיינו, שמפורים ואילך ידרשו הלכות פסח, ומחמשה באייר ואילך ידרשו הלכות עצרת (...).
עצרת זה אחד משמותיו של חג השבועות, ומיום ה' באייר ואילך צריכים לדרוש בהלכותיו. לכאורה, זהו חג שאין בו הלכות מיוחדות. סתם יום טוב. לא מצות, לא סוכה ולא שום מאפיין חיצוני המיוחד לו. אז מה יש לדרוש בהלכותיו שלושים יום קודם העצרת, מיום ה' באייר?
ובכן, כל יהודי הוא יהודי גם אם התנהגותו אינה תואמת כלל את דרישות התורה. מספיק שנולד לאם יהודיה והוא כבר יהודי מכח התורה. ככה זה כי הבורא יתברך, נותן התורה, כרת איתנו את הברית הזאת.
חידוש הברית בחג השבועות, עניינו הוא קבלת התורה על ידינו. זה שהקב"ה נתן לנו את התורה ונותן כל יום מחדש - זו עובדה; השאלה היא מה אנחנו עושים עם מתנה זו.
בימי ספירת העומר אנחנו אמורים להתכונן נפשית לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ועיקר ההכנה היא מיום ה' באייר. כי כנ"ל, כך נקבע ע"י הראשונים: ומחמשה באייר ואילך ידרשו הלכות עצרת.
לימוד הלכות מצטייר כלימוד איך ללכת, אבל יש גם לימוד שתכליתו היא להבין לאן הולכים. בחגים אחרים, אפשר להתבלבל ולחשוב שכל העניין הוא איך ללכת, זהירות ממשהו חמץ בפסח וכדומה; בהלכות עצרת, ברור שתכלית הלימוד היא לדעת לאן הולכים. מסקנת הביניים היא שמדינת ישראל, כדי שתהיה מדינה יהודית, צריכה להרים על נס את שימור והעמקת ברית התורה, שכן זהו עניינו של יום העצמאות שלה.
על דעת המקום ועל דעת הקהל
לאחר שביררנו, חלקית לפחות, את עניין יהדותה של המדינה, צריכים לברר את עניין העצמאות. ככלל, עצמאות פירושה אי תלות באחרים. לצורך הבירור - נניח לרגע שהמדינה באמת עצמאית, האם זו תכלת הכל? ומה על עצמאותם של אזרחי המדינה? גם לשאלה זו נבקש מענה בפרשת השבוע.
במצוות התורה מקובלת החלוקה למצוות שבין אדם למקום ולמצוות שבין אדם לחברו; חלוקה זו עלולה להטעות, באשר כל מצוות התורה הן מצוות שבין אדם למקום. מי שמצווה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, זה הקב"ה וכך גם לגבי כל המצוות שבין אדם לחברו.
בפרשתנו, פרשת אמור, בה אנו מצטווים על ספירת העומר במהלך מסודר של ציווי על המועדים כולם, מוצאים לפתע - בין הציווי על חג השבועות לבין הציווי על ראש השנה, את הציווי הבא:
(ויקרא כ"ג) כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
לכאורה, כל המועדים הם מצוות שבין אדם למקום נטו, בעוד מצוות לקט שכחה ופאה, מתנות עניים המנויות בפסוק זה, הן מצוות שבין אדם לחברו, אז מה עניינן לכאן?
(רש"י) אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג (הסוכות) מכאן? ללמדך, שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו:
הרי לנו מסר ברור שאין לעשות הבחנה כזאת, כי כל המצוות מרועה אחד ניתנו. יתרה מכך, כדי לזכות לקיום מצוות שבין אדם למקום בשלמות - צריכים להשקיע הרבה, דוקא במצוות שבין אדם לחברו.
מפסוק זה עולה מסקנה נוספת, והיא העיקרית לצורך הבירור שאנו מנסים לערוך; גם העניים שבישראל, ואפילו עניי אומות העולם, שגם הם מורשים ללקט בשדהו של היהודי - עצמאותם נשמרת, באשר אינם תלויים בשלטונות לצורך פרנסתם. הם ילקטו את מזונם מכח ציווי התורה, בלא תלות בתכנית כלכלית כזו או אחרת.
אז מה, יש לנו עצמאות? במדינה יהודית? למרבה הצער, לשתי השאלות התשובה היא: לא!
אנחנו לא מדינה יהודית, כי המשפט שלנו אינו המשפט היהודי; החינוך שלנו אינו חינוך יהודי; מערכת הרווחה שלנו אינה יהודית. שום דבר אצלנו אינו יהודי, חוץ מהיהודים עצמם, כן ירבו.
ועצמאות, יש לנו דבר כזה? ובכן, במדינה יהודית, העצמאות שייכת קודם כל לאזרחי המדינה כנ"ל. לא מזמן עמדנו על כך שספר החוקים של מדינת ישראל הוא "העשיר ביותר" מכל ספרי החוקים בעולם. וזה עוד הולך ומתפתח; בכל שבוע פחות או יותר, נוספים חוקים חדשים לספר החוקים של מדינת ישראל.
לענ"ד, תהליך זה יכול להתרחש רק על בסיס הנחת יסוד שהמדינה היא בעל הבית על האזרחים; שעל כן, לכל בעיה חברתית או כלכלית, בטחונית או חינוכית, אמיתית או מדומה - יש פתרון אחד: לחוקק חוק שיסדיר את ההתתיחסות לאותה בעיה.
לשון התורה ביחס למצוות ספירת העומר הוא כדלהלן:
(ויקרא כ"ג) טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה:
מה זה לָכֶם? מה אנחנו אמורים "להרוויח" מספירה זו? ובכן, הזכרנו כבר שבכל יום מימי הספירה, אנחנו אמורים להתבונן במידה השייכת לאותו יום. תהליך זה אמור להביא את האדם להכרה אמיתית של מעלותיו ומגרעותיו, ובכך לאפשר לו להגביר את עוצמת המעלות ולתקן את המגרעות.
(ויקרא כ"ג) לזה אמר וּסְפַרְתֶּם לָכֶם; פירוש, באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמיכם:
זהו כל העניין, להאיר את עצמנו. המדינה אמורה להיות אמצעי טכני לטובת אזרחיה, לא ערך לעצמו. לכן, לפחות לענ"ד, המבחן האמיתי הוא עצמאותו של האזרח במדינה, ועל כך - ספק אם יש מי שחוגג. חגיגות עצמאות של המדינה - זה טוב לכמה אנשים שטופחים לעצמם על השכם או על הכרס, ורוצים שנשלה את עצמנו שיש לנו עצמאות.
הגיע הזמן שנתפכח, ואז בע"ה נזכה לעצמאות אמיתית.
וכך יהיה רק טוב ליהודים.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
