מאמרו של מו"ל עיתון "הארץ", עמוס שוקן, הקורא לישראל להתבולל לתוך הקהילה הערבית המקיפה אותה, מהווה אבן דרך מצמררת נוספת בהתפתחות המחשבה הפוסט ציונית בישראל.
בקרב הציבור השבע והמבוסס המאכלס את מערכות האקדמיה, התקשורת, המשפט וכדומה, מתרבים הקולות הפוסט ציוניים או האנטי ציוניים הקוראים לביטול ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לטובת "מדינת כל אזרחיה" עד כדי ביטול כל סממן יהודי שהוא.
בקרב גורמים אלו יש גם התומכים בזכות השיבה של הפליטים הפלשתינים לתחומי מדינת ישראל בשים לב ל"חטא" של עצם הקמת המדינה.
עמדות מסוכנות ומצערות אלו נמצאות אמנם עדיין בשולי החיים הפוליטיים במדינת ישראל, אולם הינן בעלות השפעה מרחיקת לכת על השיח הציבורי והמשפטי במדינה שכן תחת מלל סמיך בדבר "זכויות אדם", כביכול, ומשפטיזציה של החיים הציבוריים, נעשה מאמץ שיטתי ונרחב לקעקע את מגילת העצמאות עליה הושתתה קיומה של המדינה.
מאמרו של שוקן הרווי בוז ומשטמה כלפי עמדות רובו הגדול של הציבור היהודי במדינת ישראל, הטוען אף שישראל הינה "מדינת אפרטהייד", בא להשפיע על בג"ץ לבטל את התיקון לחוק האזרחות שהתקבל על-ידי הכנסת. האשמות מסוג זה כלפי ישראל משרתות את מסע התעמולה האנטישמי ההסטרי המתנהל כנגד מדינת ישראל ברחבי העולם ובעיקר באירופה, בנסיון לגרום לדה-לגיטימציה של ישראל ולהפצת הטענה כי הקמתה היתה משהו בין טעות הסטורית ל"פשע מלחמה".
המאמר מזכיר רוחות אחרות מהעבר. בשנה האחרונה פרסמה הוצאת "עם עובד" את יומניו של ויקטור קלמפרר שנכתבו בעת שהותו בעיר דרזדן בין השנים 1945-1933.
קלמפרר, אינטלקטואל יהודי מומר, שהיה נשוי לאישה נוצריה ואשר עבר את כל מאורעותיה הנוראיים ביותר של התקופה הנאצית, עסק משך כל אותה תקופה בתיעוד מרשים ומדהים של ימי התקופה, ביומניו.
את כל כשרונותיו הספרותיים הניכרים, בלווית חוש האבחנה הפוליטי יוצא הדופן, ריכז לתיאור מונמנטאלי של חיי היומיום בתקופה הנאצית תוך תיאור מפורט של ההתדרדרות ההדרגתית והעקבית ביחס ליהודים.
קלמפרר תיעד באופן דקדקני את הרדיפות שעבר באופן אישי, כשהוא נאחז בכל בדל של תקווה ובכל גילוי של התנהגות אוהדת כלפיו מצד הסביבה הארית, כביטוי לרוח ההומניזם ולתקווה כי לא כל הגרמנים שותפים למעשי הנאצים.
ביושבו בבית היהודים רעב ומוכה, עוטה טלאי צהוב על בגדו לאורו של נר, עסק קלמפרר בחיבוטי הנפש האידיאולוגים שלו.
פעם אחר פעם הינו חוזר על האמירה כי "הציונות, הקומוניזם והנאציזם הינן תנועות דומות שכן הינן מקדשות את הלאום ואת הגזע".
קלמפרר חוזר על אבחנה דוחה ומבישה זו בהמתינו בחיל וברעדה בחדרו כל ערב ל"ביקור" של קלגסי הגסטאפו בבית היהודים. "אין עם יהודי. אני ליברל גרמני", זועק קלמפרר פעם אחר פעם בין דפי יומנו תוך הפגנת שנאה עצמית פאתולוגית שקשה להבינה.
נכון אמנם כי מדי פעם מתעוררת אצלו תחושה שמא בכל זאת הציונות הינה תנועה הומניסטית ורגשות חרטה על כך שאביו, שהיה רב רפורמי, לא נענה להצעת עבודה בארצות הברית שהיתה חוסכת לקלמפרר ולבני משפחתו, מן הסתם, את מאורעות השואה... אך הוא שב אל מסקנתו הנחרצת פעם אחר פעם.
לאחר המלחמה, חי ה"ליברל הגרמני" כקומוניסט מן המנין במזרח גרמניה...
למשמע דבריו המצערים של שוקן, דומה כי לא התחדש דבר.
בדומה לקלמפרר, גם שוקן הוא "ליברל גרמני", המוכן בכל עת להמיר את דתו ואת מכורתו ברעיונות קוסמופוליטיים אשר אין להם עם הקיום של העם היהודי בישראל דבר וחצי דבר.
למרבה המזל, מרבית הציבור בישראל ואפילו בקרב יהודי הגולה, דוחים בשתי ידיים את האבחנות של שוקן ושל קלמפרר כאחד.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
