אחד האנשים, שחקרו לעומק את היווצרות בעיית הפליטים "הפלשתינים" הוא יוחנן כהן, שספרו "המפתח - בידי הערבים" יצא לאור בשנת 1962. הספר מצטט מהמכתב של ערבי בשם יוסף חורי, שהיה פקיד בנק בירושלים. המכתב פורסם בעיתון "קריסטיאן סיינס מוניטור" בתאריך 28.11.1961:
"הנני אחד מאלה המכונים פליטים... הננו פליטים על-ידי הכרעתנו ורק אנו אחראיים למצבנו הנוכחי. לפני 1917, טרם כניסתו של הגנרל אלנבי והבריטים לארץ ישראל, חיו שני העמים בשלום, בהרמוניה וביחסי רעות... אף פעם לא קרו מאורעות... בגבור הפעילות הציונית נהנו והתקדמו כל אזרחי ארץ ישראל. ערביי ארץ ישראל היו הבריאים והמחונכים בכל המזרח התיכון.
"...מ-1936... התחיל הוועד הערבי העליון ללחוץ עלינו, שנתנגד לגידול היהודי בארץ ישראל... ב-1947, כאשר חולקה ארץ ישראל, איים הוועד על כולנו ותבע כי נעזוב בתינו, כדי שנוכל לחזור אליהם כמנצחים, לאחר שהציונים יוטלו לים... לעולם לא הצלחנו לחזור. גורשנו מבתינו לא על-ידי שכנינו היהודים, שהציעו לנו שלום, כי אם על-ידי קנאים קצרי הרואי, בני עמנו. ב-1947 עברתי לגור בירדן ואחר כך במצרים. ב-1955 הגעתי לארצות הברית וב-1959 התאזרחתי. ב-1959 ביקרתי את ביתי הקודם המצוי בשטח הישראלי. בני חי ביפו. מכל מה שראיתי בלעתי את גלולתי המרה ביותר. הערבים החיים בישראל חיים בתנאים יותר טובים מאשר אחינו במדינה הנאצרית הפאן-ערבית [מצרים]".
ספרו של יוחנן כהן דן בהחלטת האו"ם מס' 194, שעליה מסתמכת עד היום התביעה הנחרצת של המנהיגות "הפלשתינית" להחזיר את "הפליטים" למקומותיהם מלפני 48'. ב-11.12.1948 קיבלה עצרת האו"ם החלטה בת 15 סעיפים, שאחד מהם התייחס לנושא הפליטים. על-פי אותה החלטה, הרוצים לחזור, היו חייבים למלא שורה של תנאים, הראשונים מהם: הנכונות לחיות בשלום עם השכנים היהודים ולקבל אישור ממשלת ישראל.
הנושא היה צריך להיות מוסדר בוועדת פיוס. לאחר מכן קמו שלוש ועדות פיוס, ישראל הציעה כבר אז לקלוט 150 אלף פליטים, אך הערבים דחו את כל ההצעות וכל ניסיונות הפיוס, עד שנושא הוועדות נקבר. כלומר, גם ההחלטה 194 המקורית אינה מעניקה את הרשות להביא את כל מי שהוכר ב-48' כפליט על-ידי UNRWA למקומו הישן על-פי המרשם "הפלשתיני".
על-פי ההיגיון המדיני, בכל מקום אחר בעולם, ההחלטה 194 הייתה צריכה להיות כבר מזמן מסומנת כלא רלוונטית. לא אצלנו: "הפלשתינים" חוזרים על המנטרה "194" שוב ושוב, כשעם הזמן הם הפכו את משמעותה ממה, שהיא הייתה באמת למה, שהם רוצים שהיא תהיה; הפוליטיקאים שלנו אינם מתנגדים מתוך ההיגיון השטעטלאי המלמד לוותר ולהיות נחמדים לבוגדן חמלניצקי, עד שהוא יתרשם אל נוכח "היד המושטת לשלום"...
ג'יימס פייק, בישוף מקליפורניה ערך סיור במחנות הפליטים ונועד עם נציגי ממשלות ערב. זה מה שהוא כתב ב"ניו יורק טיימס" ב-14.5.1957: "מדינות ערב אינן רוצות ביישוב הפליטים, כי אם יקום הדבר, יאבד להם המכשיר התעמולתי האנטי-ישראלי העיקרי". ראלף גלוויי, ראש סוכנות הפליטים בירדן, כתב: "מדינות ערב אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן מעוניינות לקיימה כפצע פתוח, כעלבון לאו"ם וכנשק נגד ישראל. למנהיגי ערב כלל לא איכפת אם הפליטים יחיו או ימותו".
מצב התושבים במחנות לא השתנה בהרבה מאז. העיתונאי-חוקר דוד בדין סייר במחנות הפליטים של UNRWA בשנת 2002. במחנות האלה שוררות הזנחה ועליבות וסוכנות הפליטים של האו"ם לא ממהרת להשקיע כסף בביוב ודיור, גם היא וגם רש"פ מחזיקות את צאצאי "הפליטים" בציפייה דרוכה לקראת "השיבה" הקרובה למקומות יציאת אבותיהם ב-48'.
ספרי הלימוד המודפסים בידי UNRWA מחנכים במפורש להשמדת ישראל בפצצות. לכתבה של דוד בדין מתלווה צילום ילדות קטנות בכיתת לימוד בבית ספר של UNRWA בטקס זיכרון למחבלים מתאבדים. במרכז עומדת ילדה, שעל שמלתה תפור סמל האו"ם ועל צווארה תלוי מפתח על חוט - סמל "השיבה".
שנת רעידת האדמה
על שנת 48' נכתבים שירים מלווים בסרטונים המשודרים בטלוויזיה "הפלשתינית" מאות פעמים, נכתבים ספרי לימוד בבית ספר ומיוצרת ערכת הסמלים "הפלשתינית": קופסאות הזיכרון, מפתחות מהבתים ב"פלשתין", אגדות על ריח העצים והחיים הפסטורליים המאושרים, שקדמו לאותה שנה, בה התרחשה רעידת האדמה ופלשו הציונים ושרפו את הבתים וגרשו את התושבים אל מחנות הפליטים.
מדוע הציונים, שעל-פי הנרטיב המיוצר על-ידי רש"פ, עמדה לרשותם תמיכת האימפריה הבריטית, עשו עבודה כל כך חלקית, השאירו כל כך הרבה ערבים בתוך מדינתם ובאותו הזמן לא כבשו גם את יש"ע עוד ב-48' ולא גרשו גם משם את כל הערבים, עד האחרון שבהם? - השאלה הזאת אינה נשאלת ואינה נענית בחומר התעמולה, כך על-פי החוקים של תבשילי ההיגיון במשטרים רודניים.
רק לצורך ההשוואה בין המסרים של ההנהגות של שני הצדדים, אני רוצה להזכיר, שלאחר פינוי חבל ימית על-ידי ישראל ב-82', פנה נשיא המדינה דאז יצחק נבון לתושבים המפונים וביקש מהם לא לחנך את ילדיהם בציפייה לחזור אל ימית. רש"פ מחנכת את ילדי "פלשתין" לנצור את זכר הכפרים, שהם מעולם לא ראו.
הטלוויזיה "הפלשתינית" עורכת ומשדרת מאות פעמים סרטונים של שירים ברוח הנקמה: "אתם יודעים מה קרה ב-48'? הם לקחו את הכול: את החדר הם שרפו, את הבתים הם שברו, את היערות הם כילו, את כל הכפר הם מחקו ואת השמות הם שינו, הם שינו את השמות... אך הקופסא נותרה בלבי, בלבי נותרה הקופסא..."
הכפר שייח’-מוניס היה פרבר של יפו, שנבנה על-ידי מהגרים מצריים במאה ה-19. גם הוא סופח אל המיתוס "הפלשתיני" כמקום מגוריו של עם עתיק, ששורשיו בפלשתים וחתים. היום במקום הכפר עומדת אוניברסיטת תל-אביב, מעוזו של הגרעין הקשה של מחנה "פינוי התנחלויות".
דוד בדין, תושב אפרת, שבאזור גוש-עציון, ראיין את יאסר ערפאת ולמד מפיו, שיש לעם "הפלשתיני" תביעה נגד תושבי שייח’-מוניס גדולה בהרבה מזו, שיש להם נגד תושבי אפרת, שאינה עומדת על הריסות כפר ערבי כלשהו, כך גם לא תקוע ולא כל ישוב יהודי אחר ברחבי יש"ע.
עם תחילתה של מלחמת הטרור, אחד מעמודי התווך של "שטחים-תמורת", הסופר דוד גרוסמן הסביר את "גאונותו" של הסכם אוסלו בכך, שסוגיות ההתנחלויות והפליטים נדחו לטיפול בסוף התהליך. כלומר, אש"ף תפס אחיזה ביש"ע, ייסד רשות שלטונית אוטונומית וכעת תובע השמדה ופינוי היהודים מכל הארץ, במסגרת התהליך, שהשאיר לסוף את הדובדבנים שבקצפת. איזו גאונות!
עמוד תווך נוסף, מאיר פעיל, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון וחוקר צבאי מפורסם, איש "שטחים-תמורת" ותיק ונאמן, מורה במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, מחנך דורות חדשים של קצינים והיסטוריונים, הלך עוד יותר רחוק. מבחינתו, הבעיה כלל איננה קיימת: "משמעות המושג 'זכות השיבה' על-פי הפלשתינים היא, שלאחר שתקום מדינתם העצמאית, יחוקק חוק דומה לחוק השבות שלנו, וכל פליט, שיחפוץ להצטרף למדינתם יוכל לעשות זאת. אז מה הבהלה?"
כשמאיר פעיל כותב "מדינתם", הוא מתכוון לגבולות 67'. כל הטענה מבוססת על הדברים, שאמר לו נציג אש"ף בסאם אבו-שריף במפגש רב-צדדי בעניין הסכסוך ערבי-ישראלי בהאג בשנת 1989. מאיר פעיל אינו מביא כל אסמכתה אחרת ושואל בהשתאות: מה הבהלה?
אני אגיד מה הבהלה שלי: שהאיש בעל רקורד של קצין בכיר והיסטוריון בכיר לא הצליב את דבריו של אבו-שריף בכנס בהולנד עם כל מה שנאמר, במשך חמישים שנים, על-ידי כל ההנהגה "הפלשתינית", כשהיא פונה אל קהל היעד שלה בשפתו.
"המתון"
כשנבחר אבו-"המתון"-מאזן לכס הנשיאות "הפלשתיני", הוגשה לציבור הרחב האגדה המתארת אותו כאיש פרגמאטי המוכן להביא את עמו לוויתורים ושלום. מתוך המחקר המיוחד מאת השירות MEMRI: "על-פי תפיסתו של אבו מאזן, לא יושג השלום מבלי לממש את זכותו של כל פליט לשוב לביתו. במאמר פרי עטו, שהתפרסם ביומון 'אל-חיאת', כתב אבו מאזן:
"יש לציין בעניין זה, וזה גם מה שהבהרנו לישראלים, שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלשתינית, משום שאדמות הרשות הפלשתינית, שבעתיד יהיו מדינת פלשתין, לא היו [צד] שגירש פליטים, אלא דווקא זה שקלט אותם. אין אפילו פליט אחד, שיצא מעזה, חברון ושכם. כל תושבי הערים האלה נשארו בהן וקלטו פליטים מהשכנים, עד ששבעים אחוזים מתושבי עזה הם פליטים וכך גם ארבעים אחוזים מתושבי הגדה המערבית. לכן, כאשר אנו מדברים על זכות השיבה, אנו מדברים על שיבת הפליטים לישראל, משום שהיא זו, שגירשה אותם ומשום ששם מצוי רכושם..."
אם מישהו הצליח עדיין לשמור על צל של ספק לגבי חזונו הפוליטי של אבו-מאזן, בא הוא עצמו ביום "אל-נכבה" ונתן את ההסבר האולטימטיבי: "גרוש הפליטים הוא הפשע הגדול בתולדות האנושות. אין שלום ללא מילוי החלטה 194". טוב, לאסונות שלנו אין להם כבוד, את זה אנחנו יודעים, אבל מה למשל, לגבי ג'ינגיז-חאן? טבח האצטקים על ידי פרנסיסקו פיסרו? שתי מלחמות העולם? כיבוש טיבט על ידי סין? על פי אבו-"המתון"-מאזן, גם כל אלה מתגמדים אל נוכח "אל-נכבה".
"הבנה לבעיות הדמוגראפיות"
לגבי התוצאות האפשריות של יישוב הפליטים בתוך ישראל "הקטנה", אפילו למאיר פעיל יש דעה נחרצת: "הגשמת רעיון זה בתחומי מדינת ישראל הוא מופרך מיסודו, הן משום העובדה, שבעיית הפליטים הפלשתינים נוצרה ב-1948 בעקבות מלחמת השמד, שהערבים יזמו נגד המפעל הציוני ונכשלו בעוונותיהם והן משום שלא ניתן בשום פנים ואופן להזרים אל תוככי מדינת ישראל הקטנה מספר כה גדול של פליטים פלשתינים, מבלי לפורר את ישראל מבפנים. גם ההנהגה הפלשתינית יודעת זאת היטב..."
אני הייתי מוסיף לדבריו של מאיר פעיל, שכניסתם של תושבי המחנות כמו ג'יבליה בעזה, בלטה בשכם ועין-חילווה בלבנון, אחד ממרכזי השליטה של חיזבאללה - כולם מחונכים במשך דורות להשמדת היהודים, תהווה סכנה גדולה בהרבה מעבר לאיום הדמוגראפי.
בעיתון "ניו-יורק טיימס" יכול להופיע מאמר בחתימת יאסר ערפאת "חזון השלום הפלשתיני", אך אין לו סיכוי להופיע על דפי "אלחיאת אל-ג'דידה" וכך להיפך: מאמרי המערכת של "אלחיאת אל-ג'דידה" אינם מועתקים אל "ניו-יורק טיימס". המאמר באנגלית פותח בתיאור מרהיב של התנגדותו של יאסר ערפאת למעשי טרור ונחישותו לשים להם קץ. לאחר מכן מתחיל שיר הלל למדינה "פלשתינית" על 22% של שטח "פלשתין ההיסטורית", שתחיה בשלום עם ישראל אחרי חזרת "הפליטים". כאן ערפאת מגלה הבנה עמוקה לבעיות הדמוגראפיות של מדינת ישראל, שיש לקחת בחשבון בפתרון בעיית הפליטים.
בשפה הערבית לא נאמרה מעולם מלה אחת ברוח המאמר באנגלית. בכל תוכניות החינוך, הדיונים הפוליטיים והדרשות הדתיות במסגדים - הכול מטעם, באישור ותחת השגחה של השלטון המרכזי - לא מוזכרת כאופציה האפשרות של שלום עם ישראל בגבולות כלשהם. הרש"פ אף אינה משתמשת בשמה של ישראל בדיון הפנימי, אלא בשמות "הישות הציונית", "המקום הנקרא ישראל" וכד'.
על-פי המינוח "הפלשתיני" רק התושבים הערביים, שבתוך הקו הירוק מכונים "פלשתיני פנים", כל השאר, ביש"ע או במחנות הפליטים במדינות ערב, מכונים "פלשתינאי חוץ", כאשר ערפאת וממשלו פרשו את חסותם על כל הערבים בתחומי "פלשתין", ללא התחשבות בריבונות ישראלית. איתמר מרכוס: "בעוד הרשות הפלשתינית מצפה להשלמת שלטונה על כל 'פלשתין' רק בעתיד, כבר היום היא מתייחסת לערביי ישראל כאל פלשתינים לכל דבר ומשתפת אותם בפעילות תרבותית וספורטיבית, שבדרך כלל רק אזרחי מדינה משתתפים בהם."
"החוק הבינלאומי יהיה לצדנו"
כזכור, שנת 2000 הייתה עמוסה באירועים: ברחנו מלבנון, נכשלנו בשיחות קמפ-דייוויד והופצצנו עם פרוץ מלחמת הטרור. בתאריך 17 בספטמבר של אותה שנה, ראיין דוד בדין את דן מרידור, ממשתתפי השיחות בקמפ-דייוויד. על-פי עדותו של דן מרידור, קודם לכן הישראלים כלל לא התייחסו ברצינות לתביעת "השיבה" של רש"פ. ברם, בשיחות האלה עלה הנושא במלוא התוקף על שולחן הדיונים. ההנהגה "הפלשתינית" תבעה את החזרת כל הפליטים לכל מקומותיהם ובנוסף לכך, תשלום פיצויים בגין "הגרוש", סכום הפיצויים לא יהיה פחות מ-40 מיליארד דולר, סירוב ישראלי לדרישה הזו הינו "קאזוס ביילי". על כך התפוצצו השיחות, שאלת הריבונות על הר הבית שימשה כיסוי תקשורתי בלבד.
לפני שכל זה התרחש, כבר באפריל 2000, מתלמד של דוד בדין ראיין את יו"ר ועדת הפליטים של אש"ף ברכאת. האיש נתן הסבר מדויק, מה המשמעות של "שיבת הפליטים": הם חוזרים לכל אותם המקומות, שהם גרו בהם עד 48', על היהודים לפנות את כל המקומות. "אם הם לא ייצאו", כך אמר, "אנחנו נירה בהם והחוק הבינלאומי יהיה לצדנו".
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
