אלופי ההתאפקות

היה קצת עצוב לשמוע אתמול ריאיון עם קצין בכיר בפיקוד הצפון. בכל כוחו הוא ניסה לשכנע את כתב "ידיעות אחרונות" כי תגובת צה"ל לירי החיזבאללה לא הייתה מאופקת: "הפעלנו ממקלעים ועד מטוסי קרב, תקפנו בטנקים ובמסוקים" התפאר הקצין. אבל שניהם, גם המראיין וגם המרואיין, ידעו שמדובר בהתפארות של חלשים. כי במזרח התיכון מי שחזק באמת אינו זקוק לשכנע ולהסביר. ברוב המקרים, החזק גם אינו נאלץ לעמוד תחת מתקפות אויב חוזרות ונשנות.

לא במקרה חש הקצין הבכיר צורך להתנצל על חוסר תגובה הולמת. עמוק בפנים, הוא מבין היטב שצה"ל כבר מזמן אינו מבצע את ייעודו בצורה סבירה. צה"ל אינו מתנהג ואינו נראה כמו צבא המתיימר להגן על אזרחי ישראל. קשה לראות מצב בו מדינות ריבוניות בעולם היו מבליגות לאורך זמן מול מתקפות כדוגמת אלו של החיזבאללה והפלשתינים.

התאפקות ממושכת כידוע, מובילה לעצירות, ובמקרה שלנו מדובר בעצירות מנטלית. הגנרלים שלנו סובלים קשות מבעיה זו, ואת הפחד שלהם הם מקרינים עד הדרגות הנמוכות ביותר. חלקם אגב, גילו הרבה יותר אומץ ונועזות דווקא כשהיו בדרגות של פיקוד ביניים. אבל דומה, כי ככל שהתרבו הדרגות על כתפיהם, גדלה גם מידת ההתקרנפות והשיתוק שאחז בהם למול מתקפות האויב. הבעיה מחמירה אף יותר כשהגנרלים הללו פושטים מדים ומצטרפים למערכת הפוליטית.

ההתאפקות הבלתי סבירה של צה"ל כלפי מתקפות האויב יוצרת בעיות חמורות. ברמה המיידית, ההתאפקות משדרת פחדנות, ובמזרח התיכון מי שנתפש כפחדן יגלה שחייו הפכו לסיוט. מי שאינו מבין עיקרון זה, מוזמן לברר את משמעות המושג "סיוט" אצל תושבי שלומי ושדרות.

אבל בטווח הארוך, הבעיה החמורה יותר היא מה שההתאפקות הזו עושה לתודעתם של חיילי צה"ל. כי מהותו האמיתית של חייל היא להילחם, ואם צריך, אז גם לפצוע או להרוג. אבל כשמאמנים ומכשירים את החייל להילחם, ובאותו זמן מורים לו באופן קבוע שלא להגיב לאש האויב, משבשים לו את תודעתו. החייל הופך למבולבל כי מהות תפקידו כבר אינה ברורה לו יותר.

חייל הנאלץ להבליג באופן קבוע מול האויב, הוא חייל שהכשירות המנטלית שלו הולכת ומתמעטת. כאשר יגיע יום פקודה, ספק רב אם חייל כזה יצליח להילחם ביעילות. באותה מידה, גם רובה שתלוי על הקיר לקישוט במשך 30 שנה כבר לא יצליח לירות. כי במציאות, כדי שדברים באמת יפעלו, הם צריכים להיות בשימוש על-פי מהותם.

אחת התמונות הבלתי נשכחות לאחר הנסיגה מלבנון, הייתה של המונים משולהבים בצד הלבנוני של גדר המערכת בצפון, שסקלו באבנים את חיילי צה"ל האומללים, ללא שום תגובה מצד החיילים. במדינה שפויה, מפקד שהיה מורה לחייליו לספוג אבנים בשתיקה, היה מוקע כפחדן ודרגותיו היו נתלשות ממנו בחרפה. בישראל, לעומת זאת, מפקד כזה פועל לפי המסר הפחדני שהוא מקבל מהפיקוד הגבוה ומשרי הממשלה. הוא יודע שאי-נקיטת עמדה היא כיום הפעולה הבטוחה ביותר לקידומו בצבא, ולאחר מכן בפוליטיקה.

תומכי מדיניות האיפוק, נוהגים לספר לנו שמאז הנסיגה מלבנון כבר אין שם יותר הרוגים. זהו כמובן, סילוף מציאות אופייני מבית מדרשו של השמאל. כי את מטעני הצד של החיזבאללה החליפו מטעני הגוף של הפלשתינים, ואת החיילים שנפגעו בלבנון החליפו 1,500 אזרחים וחיילים שנרצחו במלחמת אוסלו. אפילו הפלשתינים מודים מפורשות בקשר ההדוק שבין הפיגועים בלבנון לבין פיגועי ההתאבדות שלהם, ובעידוד ששאבו מהתנהגותה הרופסת של ישראל מול החיזבאללה.

את הזרע של מדיניות ההתאפקות טמן הגנרל-פוליטיקאי אהוד ברק בבריחתו המבוהלת מלבנון. זהו אותו איש "נאור ואנליטי", שהכריז כי לבנון כולה תוחרב אם החיזבאללה יעז לתקוף לאחר הנסיגה. חטיפת 3 חיילי צה"ל הבהירה לנסראללה שמדובר באיומים ריקים מתוכן. והיה עוד גנרל-פוליטיקאי שבתקופת הפיגועים הקשים, בעוד אנשי זק"א מגרדים את מתינו מהכביש, נהג לספר לנו ש"איפוק זה כוח".

לא לגמרי ברור כיצד הצליחה חבורה כה פחדנית להגיע לדרגי קבלת החלטות בצבא ובפוליטיקה, ולנהל את חיינו. יש להניח שאנו כאזרחים צריכים לחפש את התשובה גם אצלנו. כי אנחנו נתנו לזה לקרות, ואנחנו עדיין איננו תובעים מאנשים אלו להתחיל למלא את תפקידם, או להתפטר ולחפש תפקידים אחרים, שאינם גדולים מכפי מידתם.