היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19 האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.
לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", שנכתב על-ידי ד"ר
רב מאיר להמן בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מהספרים הרבים שכתב, על-מנת שילדי ישראל יכירו וידעו פרטים חשובים על גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות היהדות. מטרתו העיקרית הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ואירופה בכלל ואת האמונה באל. שכן בתחילת דרכו כרבה הראשי של מגנצא נוכח להמן כי למורת רוחו, רבים מקרב היהודים לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים רבים חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית. שנים לאחר מותו - בשנות ה-60 - אף זכה שספריו יתורגמו בישראל מגרמנית לעברית ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.
להמן מיטיב לתאר בסיפרו את המפגש בין בר כוכבא - שנולד בשם מנחם, אומץ על-ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון - לבין רבי עקיבא. כשבר כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על-ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב ללבו של רבי עקיבא החשש שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד בשליטי רומי, וכך אכן קרה. המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה הזאת. האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?
לפי להמן, והגרסה של יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרת מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג באור חיובי בעוד שבר כוכבא מייצג את אלו שפנו עורף למסורת היהודית. בפרטים על הויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.
אגב, סיפור ה"כותים" - שלפי המסורת סנחריב מלך אשור הביא אותם לארץ ישראל על-מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו - מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון ובעקבות אירוע מסוים הקשור ביוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.
ספרו של הרב ד"ר מאיר להמן "רבי עקיבא" הוא עדות לחשיבה האולטרה אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו, ואילו דמותו של בר כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך. עובדת קיומן של שתי "אמיתות" אלו אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח בקרבנו. מתח הבא לידי ביטוי בולט בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. בהתאם לכך הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת ולשבת עמם סביב המדורה ואילו רבים מקרב ציבור המאמינים עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.
ולעניין מלחמות וצבא - האורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל לכל
"אמת היסטורית" אחרת. מאז שהנצו ניצני הציונות הקפיד להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי
ברשימה קודמת).
לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.
הנרטיב המתחרה - של הציבור האולטרה-אורתודוכסי
נרטיב זה נוקט עמדה שונה המבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי. אלו הם ה"גיבורים" של הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר כזכר למותו של מי שנחשב לעילוי רוחני ואת מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".
לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר כוכבא ראוי להיחשב ל"גיבור" לאומי, משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו - האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע - הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו - בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?
כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג אמת היסטורית בעיני כולי עלמא אלא בעיניי המאמין בו. נרטיב קולקטיבי נוצר מתוך צורך השעה ועבור הדורות הבאים. במיוחד בעיתות של מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב בעיני קולקטיב חברתי/ לאומי ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעיני חלק מובחן מתוך אותו קולקטיב חברתי/לאומי. וכך מעמיק הקרע ומחריפה היריבות בין המחנות.
אוביקטיבית, אין עוררין על כך שנרטיב בר כוכבא נתפס כ"אמת" היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש עם נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתם של הרשב"י וכמובן, תרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.
עליונות הכוח מול האמונה באל בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר כוכבא ולשאול עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כוח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר כוכבא: "למה לנו עזרת בני אדם, אם האלוקים איתנו? האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתרה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח".
גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה רלוונטית ביותר במיוחד לנוכח המחלוקת בדבר גיוס אברכים לצה"ל.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
