שרי הממשלה ה-34 בקושי הספיקו לחמם את כסאותיהם. הם עוד לא יודעים היכן השירותים וכיצד מזמינים קפה, הם טרם איישו אפילו חצי משרה - וכבר נחת על שולחנם קובץ בן 218 עמודים. כותרתו: "הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בנושאים הנוגעים לעבודת הממשלה".

"מכובדי", פותח יהודה וינשטיין את המכתב הנלווה - וזהו בדיוק הכבוד היחיד שהוא נותן למכותבים. אז מה אם הם הנבחרים והוא ממונה. אז מה אם הם אנשי ציבור והוא פקיד. לא מעניין. וינשטיין נותן לראש הממשלה ולשרים הנחיות. שוב: הנחיות. אתם יודעים, הדבר הזה שהממונה נותן לכפופים לו, הדבר הזה שממנו אסור לסטות ימין ושמאל.

כדי שלא יהיה להם ספק, וינשטיין מבהיר שההנחיות הללו יאפשרו לשרים לפעול "תוך הקפדה כי פעילות המשרד ונושאי המשרה בו תתבצע על-פי הדין וכללי המינהל התקין". ומכלל הן אתה שומע לאו: אם תעזו לחשוב אחרת, שלא לדבר על לעשות אחרת - אתם עוברים על הדין ועל כללי המינהל התקין. חד וחלק. אין דעה נוספת, אין מקום להרהור ולערעור. תורה ציווה לנו יהודה.

בעולם שפוי, היועץ מייעץ והנבחרים מחליטים ונושאים באחריות. בעולם ההפוך שלנו, היועץ נותן הוראות והנבחרים מצייתים - ועדיין נושאים באחריות. היועץ המשפטי מנהל את המדינה, ללא סמכות ובוודאי ללא אחריות.

בעולם שהולך ישר, מנהל מעוניין בבדיקה חיצונית של עובדיו ועבודתו. זה לא תמיד נעים, אבל זה בדרך כלל מועיל. בעולם שהולך ישר, מי שמטיף לשקיפות, ליושרה ולגילוי נאות אצל אחרים, נותן דוגמה אישית. שאם לא כן, כמאמר חז"ל, הרי שכאשר הוא יאמר לאחר "טול קיסם מבין שיניך", יאמרו לו: "טול קורה מבין עיניך".

משום מה, זה לא עובד בפרקליטות המדינה. הפרקליטים לא רוצים לשמוע על ביקורת חיצונית. שי ניצן לא מוכן לשמוע על בדיקה מעמיקה של פרשת רות דוד. והדברים קשורים זה בזה: זהו אותו ניצן שלא סייע להילה גרסטל לקבל את תיקיה של דוד כאשר הפרקליטים סירבו להעביר אותם, משום שאינם מוכנים לשתף פעולה עם נציבות הביקורת. ההתנהגות הזו היא הפוגעת יותר מכל באמון הציבור בפרקליטות.

מה הייתם אומרים על חשמלאי המוזמן לבית, מגלה שיש תקלה בלוח הראשי ואומר שהפתרון הוא שכל הדיירים יכבו את המזגנים? במקרה הטוב, הייתם אומרים שהוא קצת מטורלל. אבל זה בדיוק מה שעשה משרד החינוך אל מול ההדלפות החוזרות ונשנות של בחינות הבגרות: במקום לטפל במדליפים, הוא ניסה להעניש את התלמידים.

נגיד את זה במשפטים קצרים, כדי שגם במשרד החינוך יבינו. את הבחינות מדליף מישהו שמקבל אותן. הוא מקבל אותן במסגרת תפקידו. זה אומר, שהוא שייך למערכת החינוך. המדליף נמצא אצלכם בבית. הוא העבריין. לא התלמידים. התלמידים ממילא נמצאים בלחץ לפני הבחינות. לא צריך להוסיף לכך הסגר של 45 דקות בכיתה. הבנתם?

אלא מאי? הרבה יותר קל ונוח לכבות את המזגנים לכל הבניין, מאשר לטרוח ולתקן את הלוח הראשי. הרבה יותר קל ונוח למנוע את השימוש בהדלפה, מאשר למנוע אותה מלכתחילה. יופי של חינוך.

"מצרים חוזרת לתקופה העתיקה" - אחת התגובות על גזר דין המוות שנפסק למוחמד מורסי. אפשר בהחלט להתווכח על שאלת התאמתו של עונש המוות לעידן המודרני, אלא שהניסוח הזה מגוחך מאוד כאשר לומדים שהוא יצא מפיו של רג'יב טיפ ארדואן, זה שחולם להחזיר את טורקיה 200-100 שנה אחורה, לתקופת הסולטנות המוסלמית האדוקה.

ולא רק פוליטיקאים יכולים להתבטא בצורה הגורמת לכם לחשוב שהעולם התהפך. האפיפיור פרנציסקוס העניק את התואר "מלאך השלום" ללא אחר מאשר אבו מאזן - פעיל טרור במשך עשרות שנים, מכחיש שואה גס ובוטה, מי שעומד בראש רשות המעודדת טרור ומסרבת לכל יוזמת שלום. אם כך נראים מלאכים, הוד קדושתו, אני תוהה כיצד אתה מתאר לעצמך את השטן.

תזכורת לרגל יום ירושלים שחל השבוע: המקום היחיד בעולם בו נאסר על יהודים להיכנס אליו משום שהם יהודים הוא הר-הבית. המקום היחיד בעולם בו יהודי צפוי למעצר מיידי אם ייתפס מתפלל הוא הר-הבית. האנשים היחידים בעולם שאסור להם להיכנס להר-הבית הם יהודים. וכל זה קורה כאשר באופן רשמי, הר-הבית נמצא כבר 48 שנים בשלטון ישראל. זה לא עניין של פוליטיקה; זה עניין של זכות היסוד לפולחן.

יש לי הצעה. אם הפלשתינים כל כך רוצים שלום וכל כך רוצים להוכיח שישראל היא הסרבנית - יתכבדו ויודיעו: בני כל הדתות וכל העמים מוזמנים להתפלל בהר-הבית. יוכיחו לנו הפלשתינים, שהשלום עליו הם מדברים אינו של הפרדה בין עמים אלא של קירוב ביניהם. יראו לנו הפלשתינים, שהם מתנגדים להפרדה לא רק כאשר ישראל בונה גדר, אלא גם כאשר הם שולטים במקום קדוש. ואז, רק אז, אפשר יהיה להתחיל לדבר איתם ברצינות.

התכוונתי לכתוב כאן רק פיסקה מפרגנת: כיצד, בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב (וכנראה בצדק), נתקלתי השבוע בשני מקרים של שירות מעולה ללקוח. ובכן, אני כותב זאת. המחמאות מגיעות למחלקת ארגון הכנסים בחברת ארקיע ולחברת החיתום האלקטרוני קומסיין. בשני המקרים, נציגות השירות הקדישו זמן ותשומת לב, והעניקו לי מענה אופטימלי במהירות וביעילות.

אלא שהייתה לי השבוע גם דוגמה הפוכה. מעטים הם התחומים בהם השירות ללקוח חשוב יותר מאשר במלונאות, ובוודאי שיש לנו ציפיות גבוהות ממלונות יוקרה. ביום שלישי השבוע, בשעה 17:45, הזמנתי בלובי של מלון רויאל ביץ' באילת כריך ושתייה, וביקשתי שיהיו מוכנים ב-19:45 - לפני שאני יוצא לטיסה. אבל כאשר חזרתי לשם, נאמר לי שהכריך יהיה מוכן רק ב-20:00, כי כך אמרו למלצרית. מובן שעזבתי בלעדיו. ביקשתי בקבלה שהמנהל התורן יתקשר אלי. אנחנו שלושה ימים מאוחר יותר, והשיחה לא התקיימה. לתשומת לב רשת ישרוטל: זה בדיוק הפוך ממה שאתם אמורים לעשות.