תהרגו אותי אם אני יודע מהו תוארה המלא של השרה גילה גמליאל, וגם אם יש לי מושג מה בדיוק התפקידים של גלעד ארדן, ומה נמצא או לא נמצא עכשיו במשרד הכלכלה ואלו סמכויות נדל"ן נותרו בידי יואב גלנט. הממשלה הזאת עוד לא בת שבועיים, והיא כבר נראית כמו קריקטורה לא מוצלחת במקרה הטוב, וכמו יריקה בפרצופנו במקרה הגרוע.

שום חברה עסקית לא הייתה מעזה להשתולל כמו ממשלת נתניהו הרביעית, בפירוק והרכבה של יחידות כאילו מדובר במשחק לתינוקות. מה אני אומר "חברה עסקית"? המכולת ברחוב שלנו לא הייתה מתנהלת כך, כי איזי החביב יודע שפירוש הדבר פשיטת רגל כמעט מיידית. כי עסק צריך לנהל, והמשכיות ויציבות הן כמעט תמיד מחויבות המציאות. במצבי משבר מובן שצריך לבחון את ההרגלים הישנים ובמידת הצורך לשנות אותם, אבל לא עושים את זה רק משיקולי אגו ויוקרה של המנהלים השונים.

תסתכלו לנו בעיניים, בנימין נתניהו ושריו, ותגידו לנו שכל הברדק הזה הוא לטובת המדינה ואזרחיה. בעצם, אל תעשו את זה. אני משוכנע שאתם יכולים לשקר לנו בלי להניד עפעף, אחרי שמן הסתם שכנעתם את עצמכם שכל מעשיכם נועדו לשפר את השירות שאתם נותנים לנו - מי שבחרו אתכם, משלמים את משכורותיכם ומממנים את השגיונות התורניים שלכם.

ממשל אובמה מצא את האשמים בכיבוש עירק בידי דאעש: הצבא העירקי, שנוטש את עמדותיו ובורח בלא להילחם. זה נכון, אבל מאוד-מאוד חלקי ואני לא בטוח שהבכירים בוושינגטון יכולים לומר זאת כאשר הם מסתכלים בעיניהם של העירקים הנטבחים בידי דאעש.

שורש הרע הוא בכך שארה"ב יצאה מעירק בלי אסטרטגיית יציאה. בעצם, היא נכנסה לשם בלי אסטרטגיית יציאה, אבל זו הפשלה של ג'ורג' בוש. החלק של ברק אובמה הוא ביציאה במועד שהוכרז מראש, מה שכמובן חייב אותו לעמוד במילתו בלא קשר לתנאים בשטח. האמריקנים השאירו מאחוריהם תוהו ובוהו עדתי, ויש לי הרושם שהם מעולם לא ממש הבינו מי נגד מי במדינה הזאת. התוצאה הייתה עלייתו של דאעש.

במבט רחב יותר, זהו חלק בלתי נפרד מקריסת האסטרטגיה המזרח-תיכונית של אובמה - בהנחה שהייתה לו כזו, פרט ל"נאשים את נתניהו בכל דבר". אובמה התמים וחסר הניסיון סבר שבמילים יפות יוכל להשקיט את הקנאות האיסלאמית שונאת-הכל, וזה התנפץ לו בפרצוף - אבל הוא מתעקש לא ללמוד כלום ולא לשכוח כלום. אז להאשים את החיילים העירקיים המפחדים פחד מוות מדאעש - זו גם צביעות וגם אמירת חצי אמת, שהיא כידוע יותר גרועה משקר.

לפני ארבעה שבועות התעמתתי בתוכנית "פוליטיקה" עם הניצב בדימוס דוד צור, שיצא להגנת משטרת ישראל ואגב כך תקף אותי אישית. מאחר שצור ישב בתל אביב ואני בירושלים, לא יכולתי להגיד לו שיסתכל לי בעיניים, אז אני עושה את זה עכשיו - לכל הפחות בצורה וירטואלית.

הטיעון המרכזי של צור היה, שמקרי האלימות והמחדלים במשטרה הם יוצאי דופן - "מקרי קיצון" בלשונו. אז הנה, מר צור, היבול שלי בתוך חצי יום עבודה השבוע (25.5.15): ארבעה פסקי דין - ארבעה, כן - של שופטים שונים בבתי משפט שונים באירועים שונים. בשניים מהם נפסלו ראיות בשל חיפושים בלתי חוקיים שערכה המשטרה, באחד זוכה נהג בשל מחדל חקירה חמור של בוחן התנועה ובאחד הורשע שוטר אלים.

מה שהכי קומם אותי היה שני פסקי הדין בנוגע לחיפושים הבלתי-חוקיים. הם רחוקים מלהיות הראשונים מסוגם, ותהיו בטוחים שהם עוד יותר רחוקים מלהיות האחרונים. וזה למרות שמדובר באחת הפעולות הפשוטות ביותר עם הנהלים הברורים ביותר: צריך צו שיפוטי, צריך שני עדים או לחלופין ויתור מודע של בעל הנכס על נוכחותם. אפילו שוטרי ישראל אמורים להבין את זה - אבל עובדה שלא.

אם ארבעה פסקי דין שמגיעים לשולחני תוך חצי יום הם "מקרי קיצון", אני כבר לא יודע מה זה "מקרים רגילים". דומה שבמשטרה המצוינת של יוחנן דנינו, מקרה קיצון יהיה שבוע שבו לא יינתן פסק דין נגד אנשיה.

"אני מביט בעיניים של כל אחד ואחת מכם ואומר: מעולם לא קיבלתי שוחד. מעולם לא לקחתי אגורה לכיסי" - הצהיר אהוד אולמרט במוצאי יום העצמאות 2008. ארבע שנים מאוחר יותר הוא
שוב הסתכל לכולנו בעיניים והכריז: "אני מזכיר שלפני ארבע שנים כיכבו בכל כלי התקשורת של מדינת ישראל הפרסומים על מעטפות הכסף. לא היו מעטפות כסף, אין מעטפות כסף, בית המשפט הכריע בצורה החד-משמעית ביותר - אין מעטפות כסף! נא להוריד את הנושא הזה מסדר היום. לא היה ולא נברא".

הבלוף השני התפוצץ מיד, שכן מי שקרא את פסק הדין המזכה - כן, המזכה - בפרשת טלנסקי מצא שבית המשפט קבע, כי אולמרט ועוד איך קיבל מעטפות כסף. לבלוף השני לקח יותר זמן להתפוצץ, אך כעת יש שני פסקי דין: האחד (הולילנד) קובע שאולמרט קיבל שוחד, האחר (טלנסקי) קובע שהוא לקח כסף לכיסו. שני פסקי הדין עודם עומדים בפני הכרעה בבית המשפט העליון. אבל נכון לעכשיו, דומה שמוטב שאולמרט לא יביט לכולנו בעיניים, כי אנחנו ממש לא רוצים לראות אותו.

תסתכלו בעיניים למפוטרי כי"ל. כן, ניר גלעד, אני מדבר אליך. וגם אליך, סטפן בורגס. וזה לא רק בגלל שאתם היו"ר והמנכ"ל, אלא גם ובעיקר משום שבחוסר רגישות משווע - שלא לומר בחזירות בוטה - ריפדתם השבוע את כיסיכם במיליונים רבים לשנה. עובדים קשי-יום אתם שולחים הביתה ומפקירים לסכנת חרפת רעב, בנימוק שמצבה של החברה קשה והיא חייבת להתייעל. אבל לעצמכם - אתם דואגים יפה מאוד.

הנה הפרטים, אותם כי"ל העבירה לבורסה באישון לילה (ב-25.5.15 בשעה 23:55). גלעד יקבל מדי שנה 3.1 מיליון שקל ובונוס מירבי של 9.3 מיליון שקל, וגם חבילה הונית חד-פעמית לרכישת מניות בשווי 3.7 מיליון שקל. בורגס יקבל חבילה הונית בשווי של 4.8 מיליון שקל, אחרי שבשנה שעברה הגיע שכרו ל-3.7 מיליון דולר (14 מיליון שקל). בשבע שנותיו כמנכ"ל החברה לישראל, חברת-האם של כי"ל, קיבל גלעד - תחזיקו טוב - 143 מיליון שקל. אז זה לא שהוא ממש נזקק בדחיפות לעוד כמה מיליוני שקלים בשנה, אבל שיהיה.

אולי בעצם זה מסביר מדוע באמת כי"ל בקשיים ונאלצת לפטר עובדים. זה ברוח הבדיחה על שמן ורזה שנפגשים, והשמן אומר לרזה: כשרואים אותך חושבים שיש רעב בארץ. משיב הרזה: כשרואים אותך מבינים למה יש רעב בארץ. הנמשל ברור.

לא התעמקתי ביחסה של התקשורת האמריקנית למאמן הישראלי של קבוצת הכדורסל קליבלנד קוולירס, אבל לפעמים דווקא רושם כללי וחלקי הוא הנכון. במקרה של דייוויד בלאט ההתרשמות שלי היא, שהאמריקנים התקשו לקבל אותו בגלל שהוא לא משלהם: אומנם יליד ארה"ב, אבל שנים רבות בישראל, עדיין אזרח ישראל, ומישהו שלא עבר את המסלול המקובל של תיכונים, מכללות ו-NBA.

זה לא צריך ממש להפתיע. החברה האמריקנית גאה מאוד באמירה לפיה "כל בני האדם נולדו שווים", הנמצאת בראש חוקתה, אך היא לא לגמרי מממשת אותה. ידוע, למשל, שהציבור האפרו-אמריקני עדיין סובל מגילויים של גזענות ואפליה. גם מהגרים לא תמיד מתקבלים בעין יפה, למרות שבלעדיהם - ארה"ב לא הייתה קיימת, ודאי לא בעוצמתה הנוכחית. היחס לבלאט משתלב באותה מתכונת. כעת, אחרי שזכה עם קליבלנד באליפות המזרח ועלה לגמר ה-NBA, הוא יכול להסתכל לכולם בעיניים ולומר: תקפצו לי.