בחנוכה השתא הושק פרויקט תנ"ך 929, בראשות ידידנו הרב בני לאו מירושלים. משרד החינוך וארגונים נוספים, חברו למיזם המציע קריאת פרק יומי בתנ"ך, וסיומו ב-929 יום, כמנין פרקיו. הפלטפורמה היא גלישה באתר אינטרנט מושקע (או באפליקציה), כאשר לב העניין איננו הפרק היומי (בדומה לדף היומי בתלמוד), אלא קטעי פרשנות, הגות, עיון ודיון הנלווים לפרק.
מעת יציאת הפרויקט לאוויר האינטרנט הוא לווה בביקורת בקרב הציבור הדתי (ואולי גם מחוצה לו?), ברמות עוצמה שונות. הביקורת מכוונת לתכנים הנכתבים גם / בעיקר על-ידי אפיקורסיים וספקניים, ועל-ידי חכמולוגים ומודדי התנ"ך כמידת זרתם.
לעיתים ההגיגנים מותחים ביקורת נוקבת באמת-איש על התנהגות אישי התנ"ך ו...על הקב"ה, חוקיו ומשפטיו (='הא-ל', כפי שהוא מכונה בקרב תופשי תרבות זו). הפרויקט מציע לכל בעל מקלדת להעלות פוסט ועמדה אישית, פרשנית, ספרותית או כל ז'אנר אחר כלפי פרק התנ"ך היומי, וככל הנראה הסינון הוא מזערי. הפתיחות של 'כל דיכפין יבוא ויכתוב' הניעה אפילו את מכללת הרצוג ה'פתוחה / מתונה' למשוך את שותפותם ממיזם זה ולהציע חלופתו באתר 'הקהל' (להבלטת התחרות הוא קרוי 'הקהל תתקכ"ט' = 929) שתכניו כתובים על-ידי מאמיני-סיני הכשרים לבוא בקהל ה'הקהל'.
חתולים בארון הקודש
הרב בני לאו פרסם בגיליון חג השבועות (מוסף 'שבת',
מקור ראשון) מאמר סניגוריה נלהב למיזם: "לפתוח את ארון הקודש". במסה יפה וסדורה הוא שוטח את המתח ההיסטורי שבין סוגרי התורה ומנחיליה לתלמידים 'הגונים' בלבד, ובין פותחיה לרשות הרבים, ושונים תורתם בשווקים וב'מרחב הציבורי'. הוא מזכיר לנו ביד אמן את עזרא הסופר זכור לטוב, ואחריו את מחלוקות שמאי והלל, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה האם לנעוץ חרב בבית המדרש ולסנן את באיו או לפתוח את שערי ארון הקודש לכל 'בעלי האסופות', המתקבצים להאזין. גם הנצי"ב מוולוז'ין נכרך במחרוזת פותחי השערים, וברוח חג מתן תורה המסה נחתמת באמירת חז"ל הידועה על התורה שניתנה במדבר שהוא מקום הפקר לכל.
והינה, בצד העונג הספרותי למקרא הדברים חשתי כי בשרי נעשה חידודין-חידודין, וכולי פליאה עצבנית-מקפיצה! איך שגה הרב בני ברואה ונפל ברשת הרטוריקה הטובה עליו? איך נתחלפו לו תלמידים שאינם הגונים במלמדים שאינם הגונים, או בתורה שאינה הגונה? כל הפתיחות שהוא מצביע עליה היא כלפי שומעי ככרות גם אם אינם הגונים. אך, רבש"ע, היכן מצא אסמכתא לתורה ולמלמדים שאינם הגונים? איך נתחלפה קבלת התורה במקום הפקר במתן תורה על-ידי 'מופקרים'? האם חיבת הפרויקט יציר כפיו העבירה אותו על דעת האמת ה'מחקרית' שממנה נשזר מאמרו? אכן, חידושו הגדול הוא גרירת התורה לעידן ה'פוסט', להגות שבה 'הכל עובר'; גם 'אחר' ששנה ופירש ראוי לפרש! ועוד, דומה כי האתר משמש זירת ספורט תחרותי למותחי ביקורת דעתנים.
כותרת דבריו "לפתוח את ארון הקודש" הזכירה לי אסוציאטיבית מה שסח באזניי הרב ש"ז אוירבך זצ"ל: "לא כתוב בשום מקום שאסור להכניס חתולים לארון הקודש. זה שכל ישר!"
יתר על כן, גם אם נתעלם מבדיקת ציציותיהם של הכותבים, ונתרכז בתוכן ו"שמע האמת ממי שאמרה" (הקדמת 'שמונה פרקים לרמב"ם'), חלק נכבד מעיוני הפרקים היא ביקורת כלפי התנ"ך, אישיו ונותן התורה. כתרגיל ניסוי פתחתי את הפרק היומי היום, חג השבועות זמן מתן תורתנו. 'נפלתי' על ויקרא פרק כ"א "אמור אל הכהנים" שבו מוטלות הגבלות רבות על הכהנים בענייני טומאה, נישואין ואיסור על כהנים בעלי מום להקריב במקדש.
אמת, מוסד הכהונה "והיו קודש" קשה להבנת בן דורנו. על אחת כמה וכמה הסוגיה החברתית של אפליית כהנים בעלי מוגבלויות, ואתם כבר מנחשים מהי קשת הגיגי ה-929. מתוך כ-15 רשימות כתריסר כותבים (מהם בעלי שם ומהם אלמוניים לגבי) מותחים ביקורת חריפה או מרומזת על ציווי התורה ומצפים לשינוי ולעידכון. אכן אלו סוגיות קשות ואין לי נוסחה איך מסבירים אותן לעם שבשדות, ובעיקר לאינטלגנטים דעתנים. אחת ידעתי, מה שמתרחש בדף הדוגמתי הזה (ואולי נפלתי על פרק קשה במיוחד) עולה בקנה אחד עם מתן תורה ב'הפקר' ללא גבול, והיפוך המשמעות החז"לית של 'קבלת תורה בהפקר' שפירושה "מה אלו (אש מים ומדבר) חינם לעולם אף התורה חינם לעולם" (במד"ר א).
האם יכול אדם "עָצֵ֑ל", מילה נרדפת ל"סכל" - שאינו עושה את הטוב מפני שהוא טוב אלא מפני שהוא אנוס על-פי הדיבור או החוק או המלך, לראות בלהקה העושה את הטוב לה מעין ברירה או בחירה - מופת?
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
