מתחילת שנות ה-60 החל צבאנו האדיר לשקוע, ורמתו התדרדרה - מבלי ששמנו לב. הירידה ברמתו נמשכת עד עתה ללא מעצור וללא בקרה. זאת, כיוון שיש מי שדואגים מאז ומתמיד לטפח את המיתוס אודות צבאנו הנפלא והמצוין ואודות מפקדיו המעולים.
הרבה סיבות יש לאמונה הכמעט-עיוורת של הציבור הישראלי בצבאו ובמפקדיו. ראשית, כביכול, זה צבא העם - הצבא של כולנו, שכמעט כולנו (עוד מיתוס) משרתים בו, ו
חיימק'ה הוא הבן שלנו, או של שכנינו, ולא מישהו זר.
למרות זאת, היו מי שראו את המשבר, והתייחסו אליו. במאי 1966 כשל כוח צנחנים סדיר בהגנה על יחידת הנדסה, שטיפלה בדרך הפטרולים ליד תל בית-מירסים בגזרת בית-גוברין בגבול דאז בין ירדן לישראל. בסיכומו של יום קרב, שהסתבך ככל שנוספו אליו יחידות לוחמות ישראליות, ספג הכוח הרוגים, פצועים וקיתונות של ביקורת חריפה מפי מפקדים בכירים. העיתונות הישראלית הכחידה כל זכר לכישלון המבצעי החמור.
כישלונות מבצעיים וארגוניים במלחמת ששת הימים - כמו במלחמה על המים בגבול ישראל-סוריה דאז ובמלחמת ההתשה - הועלמו, ושחיתות ובזבוז נעלמו בדרך לחשיפה ציבורית. סביב מפקדים בינוניים ואולי אף למטה מזה נבנו מיתוסים של חוכמה, של גבורה ושל תעוזה.
במזימה היו שותפים מפקדת קצין חינוך ראשי, דובר צה"ל והכתבים לענייני צבא, שהונו את הציבור, ומכרו לו מצג-שווא, שסיכל כל אפשרות לתקן את הצבא. כך, התדרדר צבאנו לתבוסות במלחמת יום הכיפורים, במלחמות לבנון ובמלחמותינו האחרות משנות ה-80 ואילך.
אחד הדַבּרים הראשיים בבניין המיתוסים הללו היה
איתן הבר - אז הכתב לענייני צבא של
ידיעות אחרונות, שהיו לו - מבלי שחשף זאת בפני קוראיו - אינטרסים נסתרים לטפח את המיתוס - כעת, מורשת - סביב
יצחק רבין. כך, כשהרמטכ"ל רבין התמוטט נפשית במאי 1967, לא חשף זאת הבר, ועד היום הוא מתעלם במפגיע מהפרשה.
לפתע התעורר הבר, אחרי שראה משהו בטלוויזיה, וגילה, שידע את האמת על כישלונות צה"ל, ולא דיווח עליהם. במאמרו, "הצבא צועד על אגדותיו" (ידיעות אחרונות, 17 במאי 2015) כותב הבר: "היינו אמורים להיבהל בעקבות החשיפה [של הכישלונות במלחמת לבנון 2] ולצאת לבריקדות, אבל האנשים שלמעלה יודעים שבצורה זו או אחרת... התנהלו גם מלחמות ומבצעים אחרים... [ההדגשות שלי - אב"ץ]". והוא חותם את הפִסקה באמירה קשה - "זה אנחנו [מי?! - אב"ץ] שהפכנו כישלונות להצלחות". ועוד, "... אין עם שלא זקוק למיתוסים, אבל לא למיתוסים מזויפים".
כאחד הטבחים הראשיים ברקיחת המיתוסים המזויפים על צבאנו ועל מפקדיו, משנות ה-60, זו אמירה קשה ואמיצה של הבר. כמובן - כמו כל התקשורת הממוסדת בארצנו - הבר לא יכה על חטאו, אלא יסתפק באמירה כללית, שאינה מחייבת אותו אישית.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
