אלה דברי משה אל חותנו יתרו: אל נא תעזב אֹתָנוּ כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים.(י/יא) היעלה על הדעת שמנהיג מִדְיָן מאדוני המדבר יעזוב את עמו וילך עם ישראל? אלא שדברי משה הם דברי נימוסין שאמר לחותנו שלמעשה כבר נתגייר, אלא שעמו לא התגייר האמירה: והיית לנו לעינים, מכוונת בדברי משה לתקופה שעברה, זאת למרות שלשון "עבר המהופך" בתורה והיית היא לשון עתיד, אלא שכאן דרשו זאת רז"ל ללשון עבר, כאמור כדברי נימוסין על עצותיו הטובות של יתרו למשה בדבר ניהל ענייני העם: להקים רשות שופטת ורשות מבצעת כשמשה שליח האלוהים הוא הרשות המחוקקת.

משה אכן הזמין את חובב הוא יתרו ללכת עם ישראל, אך משה ידע כי חותנו לא יענה להזמנה ויטוש את עמו, כדי ללכת עם ישראל לארץ שהובטחה לישראל ולא לעמו. מכאן ניתן אולי להסביר הפסוקים שבסוגרים (נון מהופכת) שנראים כי אינם מן הענין שהפרשה עוסקת בו ואינם מתקשרים עם הדברים לפניהם ועם הדברים שאחריהם.

שם נאמר: ויהי בנסוע הארן ויאמר משה: קומה ה / וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ ונסו משנאיך מפניך, ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. (יא / לה, לו), ברם ניתן למצוא קשר לפסוקים אלה לדברי משה אל יתרו: והיית לנו לעיניים. אולם אם יתרו סרב, כצפוי, לקבל הזמנת משה להצטרף לישראל ואמר יתרו למש: לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך.(י/ל) אך משה רמז ליתרו בנימוס שידע שיש לנו אלוהים השומר עלינו שמפניו ינוסו אויבי ה' ומשנאיו שהם גם משנאי ואויבי ישראל. מהלך זה נותן עלה לאמר כי הגיור של יתרו אינו כשל רות המואביה. הוא לא היה מוכן להסתפח כליל לעם ישראל. מטרת יתרו הייתה לרצות משה חתנו ומשעשה זאת חזר בו מהגיור וחזר אל אמונתו ועמו.

הפרשה עוזבת את הפתיחה בהעלותך את הנרות ועוברת לתפקיד הלויים ולעבודה באוהל מועד במשכן ומתחילה במסעות ישראל במדבר: ויהי בשנה השנית בחדש השני (אייר) ב-20 בחודש נעלה הענן מעל המשכן הָעֵדֻת ויסעו בני ישראל למסעותיהם במדבר פרן.(י/יא, יב) ובראש הצועדים היה דגל מחנה יהודה (לא ראובן הבכור).

תפקיד בני גרשון ובני מררי לפרק את המשכן את עמודיו ויתר חלקיו ולכסותם ולשאת את ארון הקודש וכלי הקודש ולכסותם עד בוא דגל מחנה ראובן. גם לא נפקד מקומם של דגלי יתר השבטים, כגון בני שבט דן שמספרם גדול דגלו היה בסוף כמעין מאסף. כיוון שלא נראה היכן תהיה חנית הקבע של ישראל. בשלב זה חובב הוא יתרו חותן משה קם ובקש לחזור לארצו למדין אל עמו כפי שכבר נאמר קודם-לכן. מכאן ואילך נסעו בני ישראל וחנו והדרך הלכה וקשתה עליהם.

עניין המתאוננים והפתרונות שספק הקב"ה למשה שקרה את העם לסדר, מייד עם תחילת מעין המרדה או התמרדות שנאמר: ויהי העם כמתאוננים. רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה.(יא/א) הינה כמו בחטא העגל חז"ל אינם מייחסים התנהגות קלוקלת של המתאוננים לצאצאי יעקב-ישראל, הם מייחסים ותה לאספסוף כלשון רש"י: אלו ערב רב שנאספו עליהם בצטתם ממצרים.

האספסוף גרר את בני ישראל להתאונן על ששוב אין הם אוכלים בשר וירק השדה אבטיחים וקישואים ובצלים ושומים, הם כפי שמתבר התאוו לסלט שאכלו במצרים. וגם לדגה. טענות אלו נשמעות כטענות שיש בהם ללבות אש היצרים של האדם. התורה רואה בהתנהגות זו, התנהגות של כפיות טובה, דבר שמשה לא יכול היה לקבל כמובן מאליו והוא פנה לקב"ה שלחו להוציא את העם ממצרים ולהוליכו במדבר ו"טוען": למה הרעת לעבדך ולמה לא מָצָתִי חן בעיניך לָשׂוּם את-משא כל העם הזה עלי (יא / יא) משה הוסיף לדבר אל הקב"ה בכאב עצום, בְּיָדְעוֹ כי אין הוא יכול להשתחרר מלהוליך את ישראל במדבר אל הארץ המובטחת, ומסיים משה במילים קשות מאוד: ואם ככה אַתְּ-עֹשֶׂה לי, (כלומר אינך מסיר עליי עול עם זה, שלא אני ילדתיה) הָרְגֵנִי נָא הָרֹג (יא / טו) בהמשך הנטל מועבר גם על נכבדי העם בשבעים איש מזקני העם ויעמידם סביב האהל (יא / כד) שבחר אותם משה לססיע בידו. ואכן ירדה עליהם רוּחַ (אלוהים) לבשר להם כי שאלת התאווה לבשר עומדת להיפתר בכך: וַיָּגָז שְׂלָוִים מן הים וַיִּטֹּש (כלומר ויפשט) על המחנה בדרך יום כה ובדרך יום כה (יא / לא) לא בחפץ לב נעשה הדבר כי הרי העם נענש ומתו רבים ושם נקברו על כי התאוו לבשר לכן נקרא שם המקום קברות התאוה, רמז לקבורת תאות העם המכוערת.

דברים אלה אמר הקב"ה לאהרן הכהן הגדול - אחיו הבכור של משה ולאחותו מרים הנביאה אם יהיה נביאכם ה' בַּמַּרְאָה (לא פנים אל פנים) אליו (אל נביאכם לא אלמשה) אֶתְוַדַּע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בּחִדֹת וּתְמֻנֹת ה' יביטיב / ו, ז)

כי האיש (משה) ענו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה. לא נולד עוד אדם ענו כמוהו. זה בעקבות הדברים שדברה מרים אחותו אל אהרן אחיו על אדות האישה הכשיתאשר לקח כי אישה כשית לקח.(יב / א)

יש דבר שמעלה תמיהה בעניין הענישה שנענשה מרים על דברים שאמרה אל אהרן אחיה ואחי משה, כאשר מייד לאחר דבריה והינה מרים מצרעת כשלג (יב / י) הלא מרים דברה דברי לשון הרע אל אהרן, אשר שמע ולא התבטא בנושא זה. אף-על-פי כן, הקב"ה אומר למרים ולאהרן לשניהם: ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה (יב / ח).

אין כאן כל ספק כי מדובר במרים ובאהרן שהקב"ה נוזף בהם, לכן מדוע נענשת מרים ואילו אהרן לא נענש. כי כפי שהדברים נאמרו: מרים דברה אל אהרן אחיה ואהרן שמע ושתק. לא שיתף עצמו בדברי לשון הרע. מכאן שאם נקלע אדם במקרה למצב שבו אדם מוציא לשון על חברו, יהא הוא נענש על הוצאת לשון הרע והשומע הפסיבי לא ייענש כי לא נטל חלק בדברים שנאמרו, הוא נשאר פסיבי. אומנם רצוי היה שיסתייג מדברי לשון הרע, אלא שזו אליה וקוץ בה, כי ברגע שמצטרף לשיחה לדובר לשון הרע, יחשב הוא שותף לעברה. וישא בעונש שנגזר על מוציא לשון הרע.

שְׁמוֹר פִּיךָ וְאַל תְּדַבֵּר בַּאָחֶר סָרָה
שִׂים כְּבוֹד זוֹלָתְךָ כְּשֶׁלְּךָ בְּעֶת צָרָה
בְּשׂוּם דִּבְרֵי סָרָה כְּסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים
זֶה אֶינֶנּוּ מְעִיד כִּי אַתָּה שֶׂה תָּמִים
לֹא בִּכְדִי נְעֶנְשָׁה מִרְיָם בְּנֶגַע צָרַעַת
השאירה את האמת בלתי נודעת
גָּם אִם דִבְרֵי אֱמֶת זֶה מְעוֹרֵר חָשָׁד
כִּי הָאָדָם בֹּו מְדוּבַר הוּא חַש נֵבְגַד
שְׁמוֹר לְשׁוֹנְךָ מְרַע זה טוֹב לַנְּשָׁמָה
שַׁבֵּח אִישִׁיּוּת בְּגָלוּי כֶּאֱמֶת לִשְׁמָהּ
כִּי דֵּבְרֵי שֶׁבַח בְּלַחַשׁ כִּדְבַר רַע נִשְׁמַע
כַּאֲמִירַת כּוּשית לְיֹפִי זֹאת לָשׁוֹן הָרַע