הערה מקדימה: אין רשימה זו מיועדת לדיון בשאלה האם נכון או לא נכון היה לסגת/לברוח מלבנון בשנת 2000, בלילה שבין 24 לבין 25 במאי. נושא הרשימה הוא תפקודה של התקשורת "הממלכתית" בגרימת המהלך.
במלאת 15 שנים לאותו לילה קיימה
כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית הנצחית של
קול ישראל, משדר מיוחד, במסגרת תוכניתה "עולים על ב'" ביום 25.05.15. הקטע המדהים ביותר בשידור היה הדברים שאמרה בגילוי לב חושפני על התפקיד שמילאו היא ועמיתותיה בתהליך שהביא להחלטה על הנסיגה מלבנון.
במשטר דמוקרטי מן הראוי שהדרג המדיני הנבחר הוא זה שיחליט החלטות מסוג זה. במדינה בעלת משטר שבו בנוסף לשלוש הרשויות המקובלות בדמוקרטיה יש גם רשות נוספת, רשות על - התקשורת - יש עיוות של מערכת האיזונים והבלמים המקובלת בדמוקרטיה. וכך, הודתה כרמלה מנשה בתיאום העמדות בינה לבין
שלי יחימוביץ, מגישת "הכל דיבורים" דאז ופוליטיקאית היום, אבל גם אז.
תמליל דבריה של כרמלה מנשה: "אנחנו החלטנו כאן בקול ישראל לתת פתחון פה לצד השני, לא רק לדעת השלטון. המשכנו ושאלנו מבלי להרפות, כדי להגיע למענה אמיתי לשאלת הימצאותו של צה"ל בלבנון. זיהינו את הקול השונה, את החשיבה הביקורתית .....". "החשיבה הביקורתית" היא החשיבה של "ארבע אימהות" ושל
יוסי ביילין, כלומר החשיבה של פלג מאוד מסוים וקיצוני בציבור הישראלי. משמעות המעשה של כרמלה מנשה ושלי יחימוביץ' היא שימוש במיקרופון הציבורי שהועמד לרשותן כדי לקדם את הדעות הפוליטיות שלהן עצמן. דעותיהן לגיטימיות, אבל השימוש באמצעי השידור הממלכתיים כדי לכפות אותן על הממשלה הנבחרת - הוא הפסול.
התקשורת מתיימרת להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה". בישראל מדובר בביקורת על הממשלה, כל ממשלה, אבל משמאל בלבד. מתי נשמעה באמצעי השידור האלקטרוניים ביקורת מימין על ממשלה כלשהי?
על כן, גם היום יש כתבים ומגישים שפעם אחר פעם מקדמים את מועמדי השמאל ומראיינים אותם בידידותיות מופגנת; שפעם אחר פעם אינם מקבלים את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות; שפעם אחר פעם מדברים על שינויים בממשלה כדי להלבינה, כאילו שהממשלה זקוקה לחותמת הכשרות שלהם להחלטותיה ולמעשיה; שאינם נותנים במה לדיון ציבורי שמטרתו "לזהות את הקול השונה, את החשיבה הביקורתית", את האפשרויות האחרות זולת האל שהכזיב, "פתרון" שתי המדינות.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
