קשה הקריאה בפרשת מרגלים. סיפור המעשה ידוע. בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים עשה משה, הוא ובצלאל בן אורי בן חור וצוות האמנים חכמי הלב אשר עימו, את המשכן ואת כליו, שנה שנייה הקים אותו ושלח מרגלים. הכניסה לארץ של העם הגדול שארון הברית הולך לפניו ולוויו נושאים את המשכן להשכין אותו בלב הארץ ובלבות נאמניה, הייתה על סדר היום המיידי. אם משה שלח על דעת הקב"ה שאמר "שְׁלַח" או על דעתו שלו מפני ששמע בבירור "שְׁלַח- לְךָ֣" על דעתך, איני מצווה עליך, או אם על דעת תביעה המונית של העם שקרבו אליו בערבוביא ואמרו לו "נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ", (דברים א',כ"ב) היינו הך, אולי לא מזווית ראיית האשמה כפי שנתגלגלה הלכה למעשה אבל מבחינת עיקרה העובדתית של שליחות הנשיאים. הם שבו. כמצופה, הם מסרו דין וחשבון קבל עם ועדה. על כשירותה לישוב ועל ברכת שדותיה ובוסתני פריה - אמרו "טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ" (דברים א', כ"ה). על יכולתו של אשכול הממלכות שישבו בכנען להדוף פולש שאך זה מכבר נתלכד לאומה- אמרו " אֶ֚פֶס, כִּֽי-עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד..... עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל-הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן" (במדבר י"ג, כ"ח-כ"ט).

אין בכוחו של המון מוכה חרדה לשקול טובה כנגד רעה ורעה כנגד טובה. שתי אפשרויות הן אחת יותר מדי. החרדה נדחקת להיצמד למחולל הפחד. שקול הדעת, האיזון, נחסמים מפניה. בין "טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ לבין "אֶ֚פֶס, כִּֽי-עַ֣ז" לא היה בקיים אלא ה"אפס כי עז" וקול המון כקול שדי צרח "נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה"! עשרה מן הנשיאים שהיו מיומנים לשקול עד מה מכריעה הטובה את הרעה או הרעה את הטובה, הכריעו כי העם הוא המכריע. חרף מה שאמרו תחילה כאחד "טובה הארץ", יעצו הנשיאים מרום סמכותם, אם לא בפירוש או אז כמו מוגי הלב בכל זמן ובכל אתר - במשתמע - לעצור בעד הכניסה לאלתר לכנען החמושה עד שיניה, הוציאו עתה את דיבת הארץ, והיו בעיני ה' ומשיחו משה, מנאצים ומורדים במלכות. רק שניים מתוך השנים עשר, "יהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה מִן-הַתָּרִ֖ים אֶת-הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם....", לא נרתעו לא מעמדת המיעוט הפתאומית אליה נקלעו ולא מן הזעם התוסס של המון מוכה פחדים, ואמרו, "... בַּֽה' אַל-תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל-תִּֽירְאוּ֙ אֶת-עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽה' אִתָּ֖נוּ, אַל-תִּירָאֻֽם", ולא רק שלא הועילו אלא באומרם את מה ששום אוזן אדם שהחרדות עושות מהומה במוחו אינה מוכנה לשמוע, הם נדונו באורח בלתי נמנע ללינ"ץ, " וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים", ואלמלא ירד ה' אלוהים בכל הדרת כבודו לעיני כל העדה להצילם, " וּכְב֣וֹד ה' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל" לא היה להם מציל (שם, ו'-י').

מיתה קשה

ההמשך הוא מן המפורסמות. על הנשיאים מוציאי דיבת הארץ נגזר מוות. הסירו מהם את תוארם בטרם הומתו בפומבי גדול "וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י ה'", לא הנשיאים המורמים מעם בחייהם, האנשים שנצטרפו להמון חסר התואר במותם (שם,ל"ז). אף על-פי שאין קשה ממוות, וסוף דבר כל המיתות - אם נראות הן בעינינו כאכזריות עד אימה ואם הם אפילו נוראות בעינינו מאימה - מיתה אחת הן, נגזרה על העם כולו מיתה קשה מן המיתה שנגזרה על הנשיאים. הזעם של ה' על המותססים היה גדול מזעמו על המתסיסים, " וַיִּֽחַר-אַ֥ף ה' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר. אִם-יִרְאוּ֙ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא-מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי. בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְה'. וַיִּֽחַר-אַ֤ף יה' בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד-תֹּם֙ כָּל-הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י ה' ". (במדבר ל"ב,י'-י"ג). גם מיתה מכל מקום, גם טלטול סופני של ארבעים שנה בישימון שפתחים של גיהינום לכל אורכו ולכל רוחבו פתוחים בו תמיד.

הפרסונה המוסרית של האדם הממוצע מתמרדת בתוכו כשהיא ניצבת מול ענישה הנראית בעיניה כבלתי מידתית. כל כמה שהיא רוצה בעולם בו יש שכר ועונש, עידוד וגמול לטובה וריסון הרעה והרתעתה בענישה, היא אינה משלימה לא עם גמול עודף ולא עם ענישה שאין עימה זיקה רציונאלית לא להרתעה ולא לממדי העוון. אם עונשם של הנשיאים שהיו למסיתים "עובר" את גבולות הצדק הטבעי של הפרסונה המוסרית - המתת עם שלם מיתת עינויים בנמשכים ארבעים שנה במדבר - מטרידה. גם בנסיבות הנתונות, היא נראית כבלתי מידתית.

ייסורי נוודות

אכן הנשיאים זדו, "וַיָּנִ֕יאוּ אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר- נָתַ֥ן לָהֶ֖ם ה' ה" (במדבר ל"ב,ט'). הם היו בארץ, והניאו, הם ראו את פריה והניאו, הם היו ראשי עם והניאו, הם הנהיגו את שבטי ישראל ללכת אחרי אל מוציאם ממצרים, והניאו, אבל העם, לא היה בארץ, לא ראה בעיניו לא את ברכותיה ולא את קללותיה,לא היה מאומן לשקול בספקנות את מוצאי הדרכים השונות היוצאות תמיד מצומת אחד. הוא שמע את קברניטיו, הבין בחושיו כי הם ממליצים לו למרוד בה' - ומרד בהשראתם, ודינו לא רק כדין ראשיו אלא חמור ממנו, מעוגן בשבועת דיין עולמים להיפרע מהם עד אחד בייסורי נוודות נוראה במדבר. אם זה מידתי, זה לא נראה כמידתי. השופט כל הארץ לא יעשה משפט בעשותו משפט?

דומה כי הסיפור מאחורי הסיפור טעון גילוי מחודש. "חטא המרגלים", או "עצת המרגלים", הם ביטויים תלמודיים השגורים על פינו בלא עצירת ביקורת כלל. אבל אילו עצרנו היינו צריכים לתמוה כי על כן הביטוי אינו מופיע כלל בסיפור המקראי על המרגלים אלא פעם בודדת הצריכה פרשנות מאירה כשלעצמה. לעצם הדבר, משה לא שלח מרגלים. המנדט היה " שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" (שם י"ג,ב'). וְיָתֻ֙רוּ֙ אינו בגדר של תיבת סגנון .היא חוזרת. ברורה ומבוררת. " אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ", ושוב " וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן", (שם ט"ו,ט"ז). הם היו משלחת סקר. לא סיירת ריגול.

הארץ המובטחת

המקרא יודע בדיוק מה הוא ריגול. יוסף מאשים את אחיו, האשמת שווא ביודעין, כי לא באו לשבור בר במצרים אלא " מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם, לִרְא֛וֹת אֶת-עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם", והאחים מתגוננים ואומרים, "לֹא-הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים", ויוסף המתאכזר עד אין די, תוקף באדנות נוקמת " לֹ֕א! כִּֽי-עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת"! (בראשית מ"ב,ט'-י"ב). ההגדרה של מרגל הוא מי שבא לחשוף את ערוות הארץ, את מקומות התורפה שלה, את הצמתים הרגישים, שקשה בעליל להגן עליהם כדבעי. איש מזימות בא לראות את ערוות הארץ. אדם המבקש להבקיע ממקום שברירי "מהיכן היא נוחה ליכבש", אומר רש"י. גם משה שלח מרגלים, "וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת-יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ ויירש וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-שָֽׁם" (שם כ"א,ל"ב). גם יהושוע שלח "לְרַגֵּ֥ל אֶת-יְרִיחֽוֹ" (יהושע ו',כ"ה), ועוד. המקרא יודע אפוא היטב מה בין לרגל את הארץ לבין ויתורו את הארץ. המנדט של הנשיאים היה לתור. ככל שהדברים נגעו לה' ולמשה, הארץ המובטחת הייתה כבושה בהבטחה מימי ברית בין הבתרים. הכנה נפשית של העם לכניסה לארץ הייתה נראית כמצדיקה ידיעה רחבה ובלתי אמצעית של חבל הארץ שהיה כבר במודעות, או אפילו במהות, ארצם של ישראל. משלחת הסקר לא הלכה לבחון איפה לכבוש. היא לא באה לגלות את ערוות הארץ. היא באה על-פי המנדט שלה לתור. לא הייתה שאלה "אם לכבוש את הארץ". לא הייתה אפילו שאלה "היכן מקום תורפה כדי להכין אסטרטגיית כיבוש יעילה". המנדט היה בפירוש "מה היא". לא יותר.

הקורא הזהיר מבחין כי מנדט זה כל כמה שהוא היה חד-משמעי וברור בעיני ה' ובעיני משה, היה מטושטש כלשהו בעיני העם. הם מצוטטים כתובעים " נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת- הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן" (דברים א', כ"ב). וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ הוא קרוב עד למאוד למילה נרדפת, ל "וירגלו". לחפור את הארץ הווה אומר לחשוף את מה שמסתתר מתחת לפני שיטחה. "הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה-בָּ֔הּ" היא מנדט אסטרטגי, היא בחינה של הנתונים שמי שבא לכבוש נזקק להם. הנשיאים יצאו לתור. אבל באמצע שליחותם נתהפכה בהם הנאמנות למנדט "לתור" המקורי. הדי הדברים שהשמיע העם עלו באוזניהם במו דרכם בארץ. הם הלכו בה בעסק גדול. הם היו נשיאים. באפיריוני נשיאים. מוקפים עבדי נשיאים ושומרי נשיאים. הם באו כאדונים שלא יראו את בני העממים המקומיים. אבל למראה העדויות שנתגלו לעיניהם על כוחם הצבאי של אלה הם נזכרו את דברי העם "וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ"! (שם א',כ"ד). זאת הפעם האחת והיחידה שהמקרא נזקק לפועל ר.ג.ל בפרשת מרגלים. הנשיאים יצאו לתור. העם דחק לרגל. והנשיאים נכנעו!

ועל כן, זה החטא האחד. לא הדיווח המוטה הופך להוצאת דיבת הארץ, אלא השליחות המוטה בלחץ האדיר הגלוי והסמוי של העם שמצפה מלכתחילה למשלחת מרגלים שתשוב עם תשובה האם אפשר בכלל לכבוש את הארץ, ואם אפשר מהיכן, ואם אי-אפשר כי עז העם היושב עליה או אז "נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה". זה לא היה מפורש. אבל לחץ יעיל אינו מפורש. הוא מתעצם והולך כשהנלחץ מברר מה משמעו של רמז הלחץ שהעם לחץ עליו. הנשיאים יצאו לתור. הם שבו כאילו נשלחו לרגל. העם חטא את החטא הזה ראשונה. הנשיאים נכנעו לו כניעה מבישה. חפירת הארץ נתהפכו אותיותיה לחרפה. גם אלה וגם אלה נדונו במאזני המידה על-פי ה' ומשה עבדו.