ההינתקות - החלטה הגיונית

ההתיישבות בחבל עזה

לא הסיפור התנ"כי של שמשון בשערי עזה, או שמשון עם הפלשתים והקריאה הנרגשת והאמיצה "תמות נפשי עם פלשתים" - הביאה את ממשלת ישראל לשלוח מתיישבים לרצועת עזה ליישב את החולות, בתקופה שבה שצה"ל החזיק ברצועה ובוודאי לא הזיקה ההיסטורית תנ"כית מאחר שעזה מעולם לא הייתה חלק במורשת ההיסטורית של עם ישראל.

השיקול היה ביטחוני אסטרטגי

רצועת עזה, כשבתוכה התיישבות יהודית במיוחד בריכוז של גוש-קטיף, היה למעשה חיץ ביטחוני אסטרטגי בין ישראל לעזה ולמצרים. בשיא ההתיישבות היו ברצועת עזה 8,000 מתיישבים, מפוזרים במספר ישובים גדולים, כאשר לפחות כ-20,000 חיילים בסבבים שוטפים ולפי המצב הביטחוני מבצעי, היו צריכים לשמור על ביטחון האזור ותושביו.

כל עוד הרצועה ועזה הייתה שקטה הישובים עשו את מלאכתם נאמנה, אבל אז החלה התסיסה בעזה, הפיגועים נגד התושבים גדלה, הנסיעות נעשו בשיירות מאובטחות, אוטובוסים שהסיעו ילדים, נפגעו ומתיישבים ביניהם נשים וילדים, נפגעו, נפצעו - והשקט הופר תדירות. מעשית הרצועה מבחינה ביטחונית הפסיקה לשמש כחיץ ביטחוני והפכה לנטל אסטרטגי וסכנה למתיישבים ולחיילי צה"ל, שמספרם בשטח הלך וגדל.

המצב המשפטי

על-פי המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה, לרבות האמנות הקשורות בכך, אומרות בפשטות כי השטח המוחזק ע"י כוחות מדינה זרה אחראים על האוכלוסייה המקומית, מבחינה ביטחונית, כלכלית ומשפטית וחייבים לדאוג לרווחת האזרחים. החזקת רצועת עזה, ע"י צה"ל, פירושה היה, מעין סיפוח זמני של כמיליון תושבים שישראל הייתה אחראית עליהם מכל הבחינות. אם נתעלם מהצד הכלכלי חברתי שהוא נטל וסיפור קשה בפני עצמו, לצה"ל היה קשה לפעול מבחינה ביטחונית צבאית באופן נמרץ, כי לגבי העולם הרחב, ישראל אחראית לשטח, ומבחינת המשפט הבינלאומי היא לא יכולה להרשות לעצמה חופש פעולה.

מבחינה מדינית

האספקט הפוליטי מדיני גם הוא נפגע בשל אי-היכולת לתמרן בצורה חופשית עם השטח ועם האוכלוסייה. הפתרון היה נסיגה תוך הסכם או הסדר, שיביא פתרון לתושבים ולביטחון שהלך והחמיר בשטח. מאחר שהסכם/הסדר לא נראה באופק, ההחלטה של שרון, על מהלך חד-צדדי של פינוי וחזרה לגבול הבינלאומי - היה פתרון הגיוני ומתבקש.

הפינוי היה קשה וטראומטי
מכל זווית אפשרית, זה היה קשה וקשה עוד יותר היה לראות שהטיפול במפונים היה איטי, זוחל ולפעמים גם כושל. אסור לשכוח - מאז הפינוי, יש ויכוח בציבור, האם המצב הביטחוני החמיר או השתפר. להערכתי, הנסיגה והפינוי שיפרו את מצבנו הביטחוני, למרות אלפי הטילים, מאחר שאפשרו, מבחינת המשפט הבינלאומי, ויחס העולם, לראות בפעולות צה"ל שהיו שלושה מבצעים מסובכים, עם נזק אדיר לרצועה, כפעולות הגנה עצמית של מדינה ריבונית, דבר שהיה נמנע מאתנו במידה והיינו עדיין בשטח.

הישות המתפתחת בעזה - השליטה של חמאס שלא הייתה נבלמת ונעצרת ע"י ההתיישבות בעזה, מאפשרת לממשלת ישראל, לראות ברצועה כישות עצמאית שאחראית על האוכלוסייה המקומית, ואחראית כלפינו, במידה ויש הפרות ביטחוניות, כמו ירי טילים וגראדים, שהביאו את ישראל למבצע צוק איתן, תוך תמיכה בינלאומית רחבה, שלא היינו מקבלים מעולם מקודם.

המסקנה המתבקשת

לאחר עשור לפינוי, מיליון תושבי עזה, אינם באחריות ישראל, כל הפרה ביטחונית מקבלת מענה צבאי, כמו שמדינה ריבונית זכאית וחייבת לאזרחיה, ולכן בשקלול הכולל - זה היה מהלך מתבקש וראוי.

הערות לסיום: באשר ליהודה ושומרון - השיקולים שונים בהחלט. מספר המתיישבים נמדד במאות אלפים, השטח התפוס בגושים הגדולים ובו בקעת הירדן, הוא גבול אסטרטגי ביטחוני חיוני, ורק הסדר חתום עם גיבוי יכול להיות דרך לקידום ההסדרים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלשתינית.