די לחשיבה שהצדק נמצא אצל צד אחד

דוד גרוסמן בידיעות אחרונות (18 ביוני 2015) שואל דרך הכתב אלעד זרט: "איפה את מתכוונת להיות שרת התרבות שלי?"

גרוסמן מציין "כי יש לו דאגה למצב התרבות ובכלל לאווירה האלימה והמתלהמת". עוד אומר גרוסמן כי עצם הכרזתה של השרה כי לא תתמוך ולא תסבול בנושאים שונים מראים על חוסר הבנתה של תפקידה כשרת תרבות. על העם הוא כותב: "שעם הדבק או מספר לעצמו רק סיפור אחד שבו הוא הצודק המוחלט והאחר הוא הרע המוחלט... לא נמצא במגע עם המציאות".

כל האמירות האלה נשמעות נכונות וגם הגיוניות רק מפליא שגרוסמן רואה אותם רק עכשיו עת נבחרה לתפקיד מירי רגב שבאה ממפלגה ימנית. כדי להסיר חשדות אומר כבר בתחילת דברי, כי לא הצבעתי למפלגתה של רגב ולצד זאת אני מסוגל לראות את הדברים גם מנקודת המבט של הימין. במשך שנים רבות "התרבות" אומצה ע"י אנשי השמאל והם גם היו הפטרונים שלה, הם המבינים באומנות מערבית נחשבת, הם בעלי הדעה והם גם הקובעים מה טוב ומה פחות. לדידם פלורליזם זה מחיקת העצמי וכל המרבה בשבחהאויב הרי זה משובח.

יש ציבור רחב במדינה שקשה לו עם הבמה המרכזית שמקבלים התומכים בארגוני טרור והמטיפים להשמדתה של מדינת ישראל. הלגיטימיות שזוכים לה גורמים עוינים אלה בשם חופש הביטוי ובשם השוויוניות מקוממת את אותו הציבור.

לדעתי, כאשר שרים במדינת ישראל חושבים שאין זה ראוי לתמוך בתקציבים ממשלתיים בארגונים או בתיאטראות המטיפות להשמדת המדינה הם פועלים בנרטיב המקובל על מרבית האוכלוסייה, מה יותר הגיוני מאשר למנוע הקצאת משאבים למי שרוצה להשמיד אותי?
כאשר שחקן ידוע קורא לציבור שלם "בהמות" ומנסה במשך שלושה ימים להתפתל שוב ושוב ורק לא להודות בטעותו, לציבור שגרוסמן נמנה אליו זו לא התלהמות, זו מחאה לגיטימית של אומן.

כאשר אומן אחר מכריז ערב פתיחת פסטיבל ירושלים כי "יגיב בחומרה" לברכות של שרת התרבות בפתח אירוע תרבותי ממלכתי זה לדעת אותו ציבור חופש הביטוי וממש לא התלהמות. כאשר השרה עולה לבמה ומזכירה כי היא שרת התרבות של כולם ומבקשת פלורליזם מינימלי כפי שמבקש האומן הוא מוגדרת בתקשורת כוולגרית ולדברים גם מתווסף דיווח שקרי ומוגזם על שריקות בוז ועוד (במקרה הייתי באירוע והדיווח היה מוגזם ושקרי).

כאשר אמנים וסופרים ידועים כולל גרוסמן מופיעים בבמות בחו"ל ומתבטאים בצורה חריפה ביותר כנגד המדינה, לדוגמה דיווח מעיתון הארץ (מארס 2003) המצטט את גרוסמן בכנס בלונדון: "אני לא מבין מחבלים מתאבדים, אך אני מבין את אנשי החמאס. הם מתנגדים לכיבוש, והייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש", האם הדובר מחובר למציאות? האם באמת היה נוהג כאחרון המחבלים של החמאס?

קיים ציבור רחב בארץ שמרגיש נבגד, מחולל ונדחק אל מול הצורך הבלתי מוסבר של ציבור מסוים בישראל לתמוך בכל מה שהוא נגד המדינה. אכן אין צדק מוחלט ואין רוע מוחלט אבל במאבק של הציונות באזור שלנו עלינו להבין כי החלש הצודק ימחק וגורלנו כאן נשען על כוחנו ועל ההכרה בצדקת דרכינו. ערעור מתמשך מתוכנו בצדקת דרכנו מחליש אותנו ומגביר את הסיכוי של אויבינו לכלותינו. די לתמימות ודי לחשיבה חד-צדדית שהצדק נמצא אצל צד אחד בלבד גם בתוכנו. סגנון הדיבור של רגב אינו הסגנון שלי אבל אין זה מוריד מאמיתות דבריה.