מתקבע שיח חרשים בסוגיית התרבות

אין זה סוד וגם לא חדש שהשיח המתנהל בישראל בין הימין לשמאל בשאלת מהותה של הדמוקרטיה - מה בין חופש דיבור כערך דמוקרטי לניצול לרעה של ערך זה-מתנהל מזה זמןרב כשיח של חצי-חרשים.בשאלת הדמוקרטיה ומהותה,דומה שההסכמה היחידה שעדיין קיימת נוגעת לעקרון הפרדת הרשויותאך בלא הסכמה בשאלה איזו הפרדה היא "הנכונה", ולתהליכי החלפת השלטון במדינה - בחירות ומה שסביבן. ברוב הנושאים שואבת גישת השמאל השראה ופרשנות מן הפוסט-מודרנה השכיחה באירופה ובמידה לא מבוטלת גם בחוגים הדמוקרטים-רדיקליםבארה"ב; כאשר הימין נמצא מחשבתית קרוב מאודליסודות הגישה הליברלית-לאומית הקלסית.

לאחר מערכת הבחירות האחרונה, מתקבל רושם גובר והולך שהשמאל מתחיל לפקפק גם בהסכמה זו, משום שבבחירות אלה ספג מפלה פוליטית בלתי-צפויה והוא מרגיש מאוים. התהליך המסתמן ביחסו של השמאל לשאלות מהותה של הדמוקרטיה ולפרשנות הראויה להן, מעורר תחושה חזקה שהשמאל רואה בדמוקרטיה נכס שלו. הוא שקובע מה נכון וראוי בה ומה אינו נכון ואינו ראוי. קריטריון עקרי ועקבי בו משתמשים מורי ההלכה במחנה זה, הוא איזו פרשנות תשרת טוב יותר את ההגמוניה שלו ושל השקפותיו או גחמותיו, זהו לדידו מבחן האמת והצדק גם יחד. זה גם יסודו של חלק אחר בויכוח העוסק בצורך להתגונן מפני "עריצות הרוב" על-ידי השלטת עקרון עליונות "עריצות המיעוט" על השיח הציבורי¹. המשך התהליך מוביל להערכתי לדו-שיח של חרשים ממש.

בשולי הויכוח המרכזי שתחולתו מתרחבת ליותר ויותר נושאים, ניצבים שני מגזרי אוכלוסייה חיצוניים במידה רבה למחלוקת האידיאולוגית-פוליטית הנ"ל: החרדים והערבים. לדידם הויכוח הנ"ל הוא פלטפורמה לקידום ערכים אך בעיקר אינטרסים אופיניים לכל אחת מקבוצות אלה. ניצול לרעה מובהק של הויכוח בין הזרמים היהודיים העקריים בישראל, עושה המגזר הערבי שממנף אותו לתועלתו מינוף פוליטי בשני כוונים מרכזיים. בעד קידום מדינה פלשתינית באיו"ש,ונגד מדינת הלאום היהודי ובעד החלפתה במדינה דו-לאומית בתוך גבולות מדינת ישראל, בקוי התיחום המכונים "גבולות 67".

הויכוח המתלהט והולך בין הימין לשמאל, רמת החרשות ההדדית המופגנת ביניהם וההתדרדרות לקטנות עד כדי ניבולי-פה להם אנו עדים חדשים לבקרים, מטשטשים לעיתים קרובות ובהדרגה ברציפות את תהליכי העומק העקריים בתוך המדינה ובאזור כולו. כלל ידוע במדעי-המדינה והחברה הוא שאחת הסכנות הגדולות לקיומן של חברה או מדינה, היא התפוררות של הלכידות והסולידריות הפנימית, שבמקרים קיצוניים מגיעים עד כדי אובדן זהות האינטרסים שעליה בנוי השיתוף המדינתי². ייתכן שעבור מי שמחפש כאן פתרון של מדינת כל אזרחיה במקום מדינה יהודית, זו התפתחות ברוכה ורצויה. אני רואה בכך סכנה מהותית. מתוך התבוננות בתהליכים של השנים האחרונות, החשודים העקריים בעיני בשאיפה כזו מלבד הפוליטיקאים הערבים, "הרשימה המאוחדת" וחלקים מסוימים במגזר הערבי, הם השמאל הקיצוני היהודי והחרדים הקיצוניים.

לאחרונה, שב ופרץ הויכוח העוסק בתרבות בישראל - ספרות, שירה, תיאטרון, קולנוע, והאמנות הפלסטית לסוגיה ובמיוחד הצילום³. שאלת היסוד החוזרת ונשנית היא מה לגיטימי ומה אינו לגיטימי באמנות בשיח הלאומי במדינה דמוקרטית. הדיון התחדד מאוד לאחר שמספר דמויות מוכרות בקהילת אמני ישראל ראה צורך להתבטא בצורה גסה, מעליבה ומתנשאת עד כדי גועל-נפש, כלפי יריבים פוליטיים ובכלל זה שרת התרבות, מירי רגב. בעוד הויכוח עצמו לגיטימי, הסגנון שלבש בהתפרצות האחרונה, היה לטעמי לא לגיטימי. אי-אפשר לסתום את פיו של בעל-פלוגתא אידיאולוגי בשם זכותו של האחר לומר ככל העולה על רוחו.

גם בדמוקרטיה "מתקדמת" טענה כזו היא טענה מפגרת. דמוקרטיה אינה אנרכיה וקיימים בה סייגים לחופש האישי, וסייגים אלה משיקים בדרך כלל לגבולות החופש האיש של הזולת. קביעת הגבולות חייבת להעשות באמצעות המנגנונים הדמוקרטיים, וכאלה יש שניים:הידברות, והכרעת הרוב. אין בילתם בדמוקרטיה נורמלית. או שתושג הסכמה בהדברות ותישמר על-ידי כולם גם כאשר לא נוח הדבר, או שמנגנון קבלת ההחלטות הדמוקרטי - הכרעת הרוב - יקרא לדגל. ואני מדגיש כאן במתכוון: לא בית המשפט. בית המשפט איננו ריבוני, הוא עצמאי. הציבור הוא הריבון, ונבחרי-ציבור הם נציגיו.

תסכול תוצאות הבחירות מקצין אמירות בשמאל, ואלה בתורן מלבות יצרים גם בצד השני. העיקצוצים בישבנם של ח"כים מן השמאל, כאשר הם יושבים על ספסלי האופוזיציה מתוקף החלטת מנהיגיהם לדאוג למפלגה במקום לצרכי המדינה,מחריפים את התופעה עוד יותר. חבל. אבל צריך ללמוד לחיות גם עם מציאות זו ולא להתפרק ולהתפקר. זה אפשרי וחיוני.

בדיון בסיסי בשאלת יחסי דמוקרטיה - תרבות עומדות על הפרק שתי שאלות: חופש הביטוי ותפקיד המדינה. שתי שאלות אלה עמדו על הפרק גם במשבר התרבות האחרון. לצערי, נעשה נסיון על-ידי השמאל במסע המחאה המאורגן והקולני להסיט את הויכוח הלגיטימי, לעבר לוחמה-פסיכולוגית על-ידי נסיון להציג את תפקיד המדינה מאחריות לפיתוח, טיפוח וקביעת גבולות תרבותיים גם לתרבות, לנסיון לסתימת פיות. זו הייתה גניבת דעת. המרחב הציבורי איננו הפקר, כספי ציבור אינם הפקר, פגיעה במדינה אינה זכות-יסוד מובנת מאליה ורגישיויות ציבוריות אינן תכונות או זכויות המוקנות בלעדית לקבוצה אחת באוכלוסייה. בכל ההיבטים האלה, יש למדינה תפקיד אופרטיבי והגורם המופקד על ביצועו כיום היא שרת התרבות.

בויכוח האחרון נאמר מראשיתו שאין לשרה כוונה להתערב בתכנים עצמם, כל עוד אין בהן נזק אישי או קבוצתי, אין בהם לשון הרע ואין בהם השמצות או הסתה אישית או קבוצתית. נותרה אפוא על-כנה השאלה מיהו זה שצריך לתקצב גחמות מגוונות ורחבות כל כך של יוצרים ומבצעים. וגם כאן נאמר מלכתחילה באופן ברור שאם התיקצוב אינו ציבורי, יעשה כל אחד כפי שהוא מבין, במגבלות האמורת לעיל. אבל אם התיקצוב אמור לבוא ממקורות ציבוריים, עליו לשרת את המדינה והציבור לא פחות משהוא משרת את האמנים. והואיל והתקצוב הציבורי מוגבל, יש לקבוע סדר עדיפויות בהקצאתו - מה לפני מה, וכמה לכל תחום נבחר. הקריטריונים צריכים להיות ברורים, ההחלטות - על השולחן. אבל מי שמופקד על החלטות אלה היא הממשלה, ומי שמנהל אותן בשמה היא שרת התרבות.

השורה התחתונה של דברים אלה היא שאין המדינה חייבת לתקצב את אויביה באופן ישיר או עקיף, היא אינה צריכה לעודד את מלעיזיה באופן ישיר או עקיף ולא את משחירי פניה. היא נציגת הציבור וחייבת לשקול על-פי קריטריונים של שכל ישר ושרות נאמן לציבור, לאן היא הולכת, על מה היא סומכת ידיה ומה לדעתה אינו ראוי. ומשום שגם היוצרים והמבצעים לתחומיהם אמורים לשקול את מעשיהם בשכל ישר, חזקה עליהם שהם יודעים מה משמעות התעלמות מרצון הציבור וממדיניות הממשלה. ואם טוב להם בכך, בבקשה.

כל מי שמתהדרים במעמד של "אמנים ישראלים", מוטב שלא רק ידפיסו זאת על כרטיסי הביקור ותעדות החבר שלהם באמ"י, אלא ישאלו את עצמם מפעם לפעם אם הציבור באמת רואה בהם אמנים ישראלים, או שמפני שאנו דמוקרטיה, הוא פשוט סובל אותם.