מלאכיות בלי מדים: על השירות הלאומי

ובכן, בתי עושה שנה שנייה בשירות הלאומי. היא מטפלת בקשישות במעון יום ובביתן. חלקן עברו את השואה ולאחרות היו חיים לא קלים. בתי מחיה אותן, פשוטו כמשמעו, יחד עם חברותיה לשירות. מלאכיות בלי מדים. הסעתי אותה פעם לביקורים. ליד הבית האחרון דחקה בי לעלות. אישה קטנה כבת 90 פתחה, ולמראה בתי התרגשה, חיבקה ובירכה וליטפה אותה.

דע לך, אמרה, שבתך היא מלאך. לא פעם שמעתי אותה משוחחת עם הקשישות, מחוץ לשעות עבודתה, כאחת מחברותיה הצעירות. והקשישות נענו לה בהתלהבות. דמעות של התרגשות נקוו בעיניי. "אל תשליכני לעת זקנה" פשוטו כמשמעו. שירות הרואי ללא הילה, תוך קיום הערך העצום של מצוות "והדרת פני זקן" ו"מפני שיבה תקום".

בשם איזה רעיון מלכלכים על המלאכיות האלה? "צבא העם" אינו רק מי שנושא נשק, אלא מי שדואג לכל חלקי העם - החל מהילד בגן ועד לקשיש בבית החולים. בנות השירות הלאומי לוחמות בחזית החברתית של ישראל. תרומתן מחזיקה מערכות מפני קריסה. במקומות רבים אינן כוח עזר בלבד, אלא ליבת השירות. ללא נוכחותן, שירותים חיוניים היו נסגרים או הופכים למכניים ונטולי נשמה.

בבתי ספר לחינוך מיוחד, לילדים עם אוטיזם קשה או נכויות מורכבות, בת השירות היא לעיתים הדמות היציבה היחידה ביומו של הילד. בבתי החולים, הרופאים והאחיות עסוקים בהצלת חיים ברמה הפיזית ובנות השירות אחראיות על איכות החיים. לעתים מלוות חולים עריריים ברגעיהם האחרונים, שלא ימותו לבדם. בפנימיות ובמועדוניות של נוער בסיכון, בנות השירות הן האחיות הגדולות, וגילן הצעיר מאפשר ליצור גשר עם נוער שהתייאש מהמבוגרים, ולתת לו תקווה. וכמובן, הטיפול המדהים בקשישים. וישנן המשרתות בבתי הספר ובתנועות הנוער, שתרומתן לחינוך הדור הבא לא תסולא בפז.

השירות הזה חשוב לא פחות משל טייסת או אשת מודיעין. לבטח חשוב עשרות מונים משירות מול המיקרופון בגלי צה"ל. אני מזכיר זאת כי ח"כית ידועה התגוללה על אמירתו של סמוטריץ' תוך שהיא מתגאה בשירותה בגל"צ. עשר שנים בגל"צ לא ישתוו לשנת שירות אחת במוסדות החיוניים הללו שאף אחד, לבד ממלאכיות השירות הלאומי, לא יגיע אליהם.

החרפה עולה על גדותיה כשמבינים שבנות השירות מגיעות מהמגזר שיחסית תורם לאין שיעור לשירות הקרבי, גם במספר חלליו. אוי לנו שאנו נדרשים לומר זאת. מה היה קורה במדינת ישראל, לו בנות השירות היו נוטשות את משמרתן? שום אוגדה לא הייתה פותרת את המשבר ההומניטרי. הציונות הדתית שולחת את ילדיה לחזית הצבאית וגם לחזית החסד החברתית.

מדינה אינה מתקיימת רק על כידונים אלא על אידיאליזם חברתי וחינוכי המייצר חוסן לאומי. בעוד שהצבא מבוסס על פקודות וענישה, השירות הלאומי מבוסס על התנדבות מתוך אידיאליזם עמוק של חלוצות בלי מדים, הבוחרות פעמים רבות לשרת במשך שנתיים, מתוך הכרה בחוב המוסרי לעמן. וזאת, עם שכר זעום ובלי ההילה של השירות הצבאי (עכשיו גם מול הכפשה חסרת אחריות). החברה הישראלית ברובה, שרוחה לא הושחתה בפוליטיזציה, מצדיעה לכן. אשרי העם שאתן בנותיו.