איך הפך קודש הקודשים לטומאת הטומאות

שתי סכנות אורבות, ולא אחת נגרמות מביזוי בית המשפט העליון לצדק (בג"צ): היבט משפטי-פורמלי, הבא לביטוי בסירוב לקיים את צוויו, וההיבט הציבורי-ערכי, הבא לביטוי בפגיעה במעמד המקודש של מוסד זה. שיאו של תהליך הביזוי היה עיכוב כוחני ומתריס של שר המשפטים, יריב לוין, למנות את נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, לנשיא קבוע. סירובו מנומק בכך שמינוי כזה הוא ניסיון להפיכה משטרית. עולם הפוך.

יש דוגמאות נוספות: חרף הוראה מפורשת של בית המשפט, מסרב השר לביטחון פנים, איתמר בן-גביר, לחתום על מינוי קצינת המשטרה רינת סבן, לדרגה גבוהה יותר; נבחרי ציבור שונים מערערים על הלגיטימיות של פסקי דין של בג"ץ ולא אחת מתעלמים מהם באופן מופגן; טענה כוזבת ומופרכת לפיה, בג"ץ "קושר את ידי צה"ל" ואף פוגע בביטחון המדינה; דברי בלע פוגענים, מבזים, מעליבים ומשפילים, נגד שופטי בג"ץ נכתבים, חדשים לבקרים, ברשתות החברתיות. בן-גביר הגדיל, או הקטין (הכל בעיני השקפת עולמם של המתבוננים) את שופטי בג"ץ וכינה אותם כמי שמאופיינים ב"התנהלות של מאפיונרים". לא אחת הוא מופיע באולם המשפט ומעורר בו פרובוקציות.

מאז כינונה של הממשלה הנוכחית הואץ תהליך זילותו של בית המשפט העליון. בזו אחר זו נשחטות שארית הפרות הקדושות שנותרו במקומותינו. נבחרי ציבור לא מעטים (בלשן המעטה) מתנהגים כאילו דבר אינו קדוש ואינו מקודש בעיניהם. אין יראת קודש, קל וחומר - חרדת קודש. מותר לפלוש לאולם בית המשפט, להפריע, להתפרע, להתפרחח, לאיים על השופטים (המבועתים מהתעוזה, מהחוצפה, מהקרבה הפיזית של האלימים אליהם, מאוימים באופן המשקף חשש כי ייפגעו פיזית.

עזבו, איפה הכבוד. מה קורה לנו כעם, כאומה, כמדינה ריבונית, חופשית, דמוקרטית לכאורה, שבתהליך שנדמה ומורגש כבלתי הפיך הופך קודש הקודשים שלנו לטומאת הטומאות?
שאלה פתוחה כמו פצע והזמן שעובר זורה עליה מלח ומחריף את הצריבה.