קודם כל תהיו בני אדם

במוזאון בעיר בולוניה שבאיטליה נתקלתי בשתי מצבות מהודרות של יהודים מהמאה ה-16, כתובות בשפה עברית תנ"כית. אחד מהן הייתה של המנוח יואב, והכיתוב על המצבה תאר את גבורותיו של יואב, שר צבאו של המלך דויד. התרגשתי. אחרי כשעה אני קורא חדשות מהארץ, ונתקל בהכרזתו של עודד קוטלר כי "הירדן מבחינתו הוא חו"ל".

תמונות של דויד המלך ויואב החוצים את נהר הירדן בבריחתם מפני אבשלום, עולות בעיני רוחי; אני רואה מול עיניי את הישובים היהודים הפורחים בבקעת הירדן, ובאוזניי מהדהדות מילותיו של רבין בנאום המורשת האחרון שלו בכנסת על בקעת הירדן במובנה הרחב שתישאר בידי ישראל בכל הסכם עתידי. וכמובן הדברים מתקשרים הדוקות לנאום "הבהמות" המפורסם. לא מדובר, לדעתי, "בקצף על פני המים", ואין מדובר בטעות ניסוח ושגגה, אלא במשהו מהותי ועקרוני הקשור לקבוצה של "אנשי התרבות", שנותנים את הטון בחברה שלנו. לכן הייתי רוצה להביע כאן את דעתי על קצה המזלג בשלוש נקודות.

חלק נכבד מהעם הוגדר כ"בהמות", ומאוחר יותר, בתיקון והתנצלות, כולנו הוגדרנו "כבהמות" על תנאי. המושג "בהמה" הוא ניגודו של בן האנוש, כנאמר: "מותר האדם מן הבהמה". ואני מעלה שאלה: האם כל האמנים שקמו והריעו ל"נאום הבהמה", רואים את עצמם קודם כל ומעל לכל כ"בני אדם" על כל המשמעות המוסרית הנובעת מכך? אני מעלה את השאלה כי בגטו יהודי באחת מערי מרכז איטליה, קראתי כי האמנים, אלו המחזיקים עצמם כבני תרבות, קראו קריאות בוז לאחיינית של משה תמם ז"ל, כאשר רצתה להביע את מחאתה על ההצגה המהללת את המחבל שרצח את דודה. הם לא רק סתמו לה את הפה, אלא אף גירשו אותה בשם חופש הבעת הדעה.

האם אלו בני אדם או חיות? או כאשר אני קורא כי מפיק סדרה טלוויזיונית מוצלחת מצדיק סצנה בה זוג מקיים יחסי מין על האנדרטה לזכר לוחמי הנגב במלחמת העצמאות, ומנמק זאת בכך שזה משקף מציאות, ושבכלל האנדרטאות מלוכלכות- אני שואל עצמי: איזה מן בן אדם אתה? אם כך, אז קדימה, צלם את המציאות שבה אנו עושים את צרכינו בשירותים הציבוריים, ועוד כהנה וכהנה. בטל את ההבדל בין אדם לבהמה.

בדרך כלל (למעט במשטרים טוטליטריים) התרבות במערב היא כמעיין המתגבר; כל הזמן מתחדשת, מולידה זרמים חדשים, דעות שונות, "שפות" חדשות. איני רואה את זה אצלנו. נדמה לפעמים שרוב קהל האמנים משתייך למעין כת דתית, כת המזכירה את "אנשי מגדל בבל" שראשם בשמיים ו"כולם שפה אחת ודברים אחדים" (הפרשנות המקובלת: בעלי דעה אחת). אוי לו למי שיחרוג מציווי הכת, ואוי לו למי שינסה להוקיע אותה. חופש הביטוי האמיתי, המלא, כמו שהגדירו אותו אבות אנשי תרבות המערב במאה-18, ובראשם וולטיר, הוא ממנה והלאה. הדוגמאות מיותרות. שאלו את אריאל זילבר ונעמי שמר ז"ל.

איני מכיר עם שבו "קריאת הקרב" הנורמטיבית של מרבית האמנים היא נגד המדינה שלו ובזכות אויביה כמו אצלנו. ממש לא יאומן. מדובר בתופעה ייחודית שקשה להסבירה. אילו רק קומץ, אפילו מחצית מהאמנים, היו מתאפיינים בתופעה הזאת - ניתן היה בהחלט להבין זאת. כי זה טבעי. אבל זה שכמעט כולם מתאפיינים בכך - לא מובן לי. איש לא רוצה "תרבות מגויסת" בנוסח הבולשביקי, זה חד וברור. אבל לב הבעיה היא שרוב האמנים "מגויסים" כאיש אחד נגד המדינה, והמושג "פטריוטיות" הוא עבורם בגדר קללה. אני רוצה להפנות את תשומת הלב של אנשי התרבות לסיפור קצר, פטריוטי מאין כמותו. שמו: "השיעור האחרון" (בשפה הצרפתית). המחבר הוא מענקי התרבות הצרפתית ושמו אלפונס דודה. לכו וקראו ותראו איך תרבות ופטריוטיות יכולים לדור בכפיפה אחת.