המשק הישראלי אינו יכול להתקיים ממשאביו שלו. הוא זקוק להשקעות זרות כאוויר לנשימה, פשוטו כמשמעו. אבל שינוי הכללים תוך כדי המשחק, זו סתירה במונחים מול השקעות זרות – וזו בדיוק המשמעות ההרסנית של הוויכוח סביב הגז הטבעי.

בעצם, העסק פשוט מאוד: הממשלה קבעה את הכללים ויצחק תשובה הוציא את הכסף; כעת מתנהגים כאילו יצחק תשובה קבע את הכללים והממשלה הוציאה את הכסף. הממשלה היא שמכרה את זכיונות הגז, היא ידעה בדיוק מה היא מוכרת ולמי, ולא הייתה כזו שורה ארוכה של מועמדים שניתן היה למנוע את ריכוזיות השוק ואת יצירת המונופול.

כעת באה המדינה ואומרת: אחורה פנה. לא הבאנו בחשבון שיימצא כל כך הרבה גז בשדות הגדולים, אז אנחנו לא מוכנים שתהיו הבעלים גם של השדות הקטנים. אז מה אם אנחנו מכרנו את הזכיונות, אז מה אם חתמנו על חוזה, אז מה אם התחייבנו. ביג דיל.

לישראל יש מספיק חסרונות גיאו-פוליטיים שמרחיקים ממנה משקיעים. לא צריך להוסיף עליהם גם מדיניות ממשלתית חסרת אמינות. מי יקנה מתשובה ונובל אנרג'י את השדות המדוברים, כאשר הוא יודע שעצם המכירה נכפתה על הבעלים בגלל גחמות פופוליסטיות? איזה בנק זר יעמיד מימון לעסקה כזו, כאשר הוא צריך לחשוש שבעוד כמה שנים שוב תחליט המדינה שזה לא מתאים לה? שום מחיר שנשלם תמורת הגז אינו מתקרב לנזק שגורמת לנו ההתנהלות החובבנית והשערורייתית הזו. תחליטו מה אתם רוצים: משקיעים זרים או זרים שוקעים.

השבוע חשפנו כאן, כי המנכ"ל החדש של מכון התקנים, אלי שטיין, הוא אותו אדם לגביו קבע בית הדין לעבודה רק לפני חצי שנה שעדותו לא הייתה מהימנה, ושהוא ושחבריו לצמרת יהודה פלדות תפרו תיק לעובד שחשף שחיתות.

תגובת מכון התקנים הייתה לא פחות מטרידה מהסיפור עצמו. לדברי המכון, חברי ועדת האיתור אכן לא ידעו על פסק הדין, אבל "בנסיבות העניין, לאור העובדה שהליכי האיתור הסתיימו זה מכבר ומינויו של שטיין אושר על-ידי הוועד הפועל, איננו מוצאים מקום לפתיחת ההליכים מחדש. מכל מקום, פסק הדין ודבר הגשת הערעור יובאו לידיעת חברי הוועד הפועל".

כאשר מדובר במכון שתפקידו להבטיח את האמינות והבטיחות של המוצרים בהם אנו משתמשים, התגובה הזאת היא סתירה במונחים. נניח בצד את העובדה שחברי ועדת האיתור לא טרחו לעשות גוגל ולחפש במאגרים משפטיים. נניח בצד את העובדה ששטיין הסתיר מהם את פסק הדין – מה שרק מחזק את סימני השאלה סביב אמינותו. נשאל רק זאת: האם המכון היה פועל באותה צורה אם היה מקבל מידע חדש על תקן, אחרי שאישר אותו "זה מכבר"?

כבר יצא לי להזכיר כאן את איזי כהן, בעל המכולת ברחוב שלנו. השבוע הודיע איזי שהוא סוגר את המכולת אחרי 33 שנים. יש לו כמה וכמה סיבות, אבל לדבריו הקש ששבר את גב הגמל היה בנק הפועלים.

באמצע פברואר השנה קיבל איזי טלפון מהבנק, לרגל יום העסקים הקטנים, ובו התבשר שהמכולת שלו נכללת ברשימת העסקים אותם מפרסם הבנק באתר שלו. חלפו שבועיים, וב-1 במרס הודיעו לו שלושה סניפי הבנק הקרובים לחנותו, שלפי הוראת ההנהלה הראשית – הם נאלצים להפסיק לקנות אצלו, כי אין יותר קופה קטנה ואת הכל צריך להזמין מרשת מגה. כך איבד איזי, בבת אחת, כמה אלפי שקלים בחודש.

אני לא מבין: בנק הפועלים בעד עסקים קטנים או לא? הוא רוצה לקדם אותם או לחסל אותם? או שהוא מוכן לעזור להם בתנאי שזה לא עולה לו שום דבר?

"האירוע מסוקר בידי דובר משטרת ישראל ותכניו, לרבות המתווה והעלויות, יהיו פתוחים לציבור הרחב ולתקשורת בשקיפות מלאה" – תגובת דובר המשטרה לעובדה שחגיגת הפרידה מיוחנן דנינו הייתה סגורה לתקשורת. אתם מוזמנים לעיין בסיקור האירוע באתר המשטרה ולומר האם "המתווה והעלויות" היו "פתוחים לציבור הרחב ולתקשורת בשקיפות מלאה", אבל לא זה העניין העיקרי.

90 איש משרתים בחטיבת דוברות המשטרה, אשר התנפחה בתקופת כהונתו של דנינו לממדים חסרי תקדים. (הערת אגב: מי שמצליח לא צריך כזו כמות של דוברים, כי ההצלחות מדברות בעד עצמן). 90 האנשים הללו לא מבינים, שסיקור בידי דובר המשטרה ושקיפות מלאה הם סתירה במונחים. הם לא מבינים, ששקיפות מלאה פירושה סיקור אוביקטיבי ומקצועי, ולא דיווח סכריני של מי שמארגן את האירוע.

דנינו מסיים את הקדנציה שלו בדיוק בצורה שאפיינה אותה: בניתוק מן המציאות ובפיזור כזבים. ניתוק מן המציאות – גם בדמות האירוע הסגור וגם בדמות המחשבה שדיווח-מטעם הוא "שקיפות מלאה". פיזור כזבים – כי את העלות לא מצאתי עד עכשיו, וכנראה שיש למשטרה סיבה טובה להסתיר אותה.

דנינו גם הצליח לשלב ניתוק מן המציאות ופיזור כזבים, בדבריו בחגיגה ולפיהם "הצלחנו להשפיע על כל אזרח במדינת ישראל ולשפר את איכות חייו בכל התחומים". ספרו את זה לאזרחים תמימים שנפגעו במלחמות עבריינים; ספרו את זה לאזרחים שומרי חוק שהוכו בידי שוטרים; ספרו את זה לשוטרות שהוטרדו מינית; ספרו את זה ל-86% מהעצורים שנגדם לא הוגשו כתבי אישום ושנעצרו רק לצורכי הסטטיסטיקות של דנינו; ספרו את זה לעובדי הציבור ולשוטרים שהותקפו; ובעיקר ספרו את זה למי שאומרים לילדיהם שאם הם רואים שוטר – שיעברו לצד השני של הכביש.

"על-פי פסיקתו של בית משפט זה, נבחרי ציבור או עובדי ציבור, 'בהפעילם את סמכויותיהם, עליהם לקיים את חוות הדעת המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו'... [סמכות היועץ המשפטי היא] חיווי דעה לממשלה באשר לדין, ודעה זו מחייבת את הממשלה כפירוש מוסמך של הדין בכפוף לבית המשפט". דבריו השבוע של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין.

ייכבדו רובינשטיין וחבריו, היועצים המשפטיים ושופטי בית המשפט העליון לדורותיהם, ויסבירו לי: אם כך – מדוע התואר הוא "יועץ משפטי"? מדוע הממשלה אינה חייבת לקבל את חוות דעתם של היועץ הצבאי שלה (הרמטכ"ל) ושל היועץ הכלכלי שלה (נגיד בנק ישראל)? מה השתנה היועץ המשפטי לממשלה, שעצתו היא פקודה ושחוות דעתו היא צו בל יעבור? או שהוא יועץ, ואז שייעץ; או שהוא הבוס, ואז שישנו את תוארו כדי שהדיוטות כמונו לא יפחיתו חלילה מכבודו ומעמדו.

מה דעתכם על המטרות הבאות שהציב לעצמו ארגון חשוב עם הקמתו? "לקיים שלום וביטחון בינלאומי שלמענו יש לנקוט אמצעים משותפים ויעילים למניעה וסילוק איומים נגד השלום. דיכוי מעשי תוקפנות או הפרות שלום, ויישוב סכסוכים בינלאומיים או מצבים העלולים לגרום הפרות שלום. לפתח ולטפח יחסי ידידות בין האומות המבוססים על זכויות שוות והגדרה עצמית. נקיטת אמצעים לחיזוקו של שלום כלל-עולמי. להשיג שיתוף פעולה בינלאומי בפתרון בעיות כלכליות, חברתיות או הומניטריות. לקדם כיבוד זכויות אדם וחירויות יסוד ללא אפליה על-רקע גזע, מין, לשון, או דת. לשמש מרכז תיאום הפעולות של האומות לשם השגת יעדים משותפים אלה".

בהחלט מרשים. הבעיה היא, שלארגון הזה קוראים "האומות המאוחדות". קשה למצוא עוד ארגון שיש כזה פער אדיר בין מטרותיו לבין מעשיו, כזו סתירה ענקית במושגים בין מה שהוא מצהיר לבין מה שהוא עושה. חומר למחשבה לכל מי שמתרגש מעוד איזשהו דוח אנטי-ישראלי (ועל גבול האנטישמי) של מי ממוסדות הארגון הזה.