"אין לך כלים יעילים יותר מאשר משרתים מפוטרים הנוטרים טינה, ולי היה מזל למצוא אחד כזה. מזל, אני אומר, אבל מזל זה לא היה מנת חלקי אלמלא חיפשתי אותו. שיטתי שלי אפשרה לי למצוא את ג'ון וורנר, גנן לשעבר ב'קורת הגג', שפוטר ברגע של רתחה מצד מעסיקו הרודני. הוא מצידו מיודד עם משרתים אחרים בתוך הבית, כולם מאוחדים בפחדם ובשנאתם למעבידם, וכך היה בידי המפתח לסודות הטירה". דבריו של שרלוק הולמס ב"הרפתקת מעון ויסטריה".

הדברים שכתב ארתור קונן דויל בשלהי המאה ה-19 היו ונותרו נכונים לא רק לגבי שוטרים ובלשים, אלא גם לגבי עיתונאים. למקורות תמיד יש משהו שמפעיל אותם. יש מי שפועל מסיבות מוסריות; יש מי שרוצה לנקום; יש מי שמפחד; יש מי שרוצה פרסום; יש מי שמבקש תמורה מוחשית; יש מי שרוצה לקדם את מקום עבודתו; יש מי ששואף לכבוד ולהערכה; יש מי שבונה קשר ארוך טווח עם העיתונאי. אם התקשורת הייתה צריכה לקבל מידע רק ממקורות נטולי אינטרסים, היא לא הייתה יכולה לפרסם דבר מעבר לתחזית מזג האוויר.

אמת ועניין ציבורי

הדברים אמורים כלפי הטענות הנשמעות מאז התאבדותו הטראגית של תת-ניצב אפרים ברכה ז"ל בנוגע לרב יאשיהו פינטו וחסידיו, כאילו הם הזינו את התקשורת במידע נגד ברכה. יש להדגיש בכל לשון של הדגשה: אינני יודע מי הם מקורותיהם של עיתונאים אחרים, כולל של יואב יצחק (כשם שהוא איננו יודע מי הם מקורותי). אין לי ולא יהיה לי שמץ של מושג האם הוא קיבל מידע מפינטו ומאנשיו, או מכל מקור אחר שתעלו - או לא תעלו - על דעתכם. השורות הבאות עוסקות הן בצד העקרוני והן בשאלת אמינותם התיאורטית של פינטו ושל אנשיו במקרה הספציפי.

ובכן, כאמור, לכל מקור יש מניע ואולי גם אינטרס. מניע כלפי העבר, אינטרס כלפי העתיד. אין זה פוסל אותו. גם אם המניע כשלעצמו אינו פאר המוסריות, לא זה מה שחשוב. מה שקובע הוא שני דברים ואין בלתם: האם המידע נכון והאם יש בו עניין ציבורי. אלו הם תנאים מצטברים. אם המידע עונה על שני התנאים הללו - ניתן לקבל אותו גם מהגרוע שבפושעים. אם לא - אין לו משמעות גם אם יבוא מפיו של הטהור שבצדיקים.

עבודתו של העיתונאי דומה לעבודתו של השוטר: שניהם יעדיפו לקבל מסמכים ברורים וחד-משמעיים ולהסתמך על עדי ראייה אוביקטיביים. אבל כשם שהאחרון זקוק לעיתים לעדי מדינה, כך הראשון זקוק לעיתים למקורות שבליבת האירוע הפסול. וכשם שהאחרון מחויב לבדוק בשבע עיניים עדות של עד מדינה, כך הראשון חייב שיהיו לו מקורות נוספים שלכל הפחות יחזקו את דבריו של המעורב.

עבריין מורשע וחסידים אלימים

ומן הכלל אל הפרט. פינטו הוא עבריין מורשע, שהודה בעבירות חמורות של מתן שוחד לקצין משטרה בכיר. לא חשוב מה היו המניעים שלו בהודאתו, ולא חשוב לענייננו האם - כפי שנשמע מסביבתו - הוא הודה משיקוליו-שלו בעבירות שלא ביצע. ההודאה היא הודאה, ההרשעה היא הרשעה, העבריינות היא עבריינות.

פינטו מוקף באנשים שכנראה לא כולם היו מתקבלים כמדריכים בקורס נימוסים והליכות. יש בהם, כך נראה, מי שמנצלים אותו למטרותיהם האישיות. יש ביניהם קנאים המנותקים מן המציאות. יש ביניהם גם מי שעלולים לפעול באלימות פיזית. אין ספק שיש ביניהם מי שפועלים באלימות מילולית גסה.

אלו הן עובדות. ועדיין, כל זה לא פוסל אותם אוטומטית מלהיות מקורות משטרתיים ו/או עיתונאיים - בתנאי שהמידע שבפיהם נכון ובתנאי שיש לו חשיבות ציבורית. אל פינטו עצמו יש להתייחס בזהירות רבה, גם משום שהוא עבריין מורשע וגם משום שיש לו אינטרס נקמה ברור ומובהק. גם אל הסובבים אותו יש להתייחס בזהירות, משום שאהבתם אליו עלולה להביא אותם לספר סיפורי מעשיות או סתם להוציא דברים מהקשרם. כל זה אומר, שאת המידע שהם מוסרים חייבים לבדוק היטב - ואז להחליט מה לעשות בו. אם הם אכן מסרו למאן דהוא מידע בנוגע לברכה, כך היה צריך לטפל בו.

סימני שאלה ללא מענה

בנוגע לברכה, חייבים לציין כי היו כמה סימני שאלה סביב התנהלותו בפרשת פינטו, להם לא ניתן מענה. אין ספק שהוא סירב לקבל את השוחד, דיווח למפקדיו ופעל בעצה אחת עימם כדי להפליל את הרב אליו היה כה קרוב וקשור נפשית. הדבר ודאי היה לו קשה מנשוא. לצד זאת, לא הוברר בצורה משכנעת מדוע ברכה המתין שמונה ימים בטרם דיווח לניצב יואב סגלוביץ', אז ראש אגף החקירות והמודיעין, על הצעת השוחד. ההסבר שהוא היה בחופשה אינו מחזיק מים; ככלות הכל, מדובר בהצעה דרמטית שניתן לעדכן עליה בשיחת טלפון של שלוש דקות.

נקודה תמוהה נוספת עלתה מעדותו של ברכה עצמו, כפי שנחשפה ב-News1. ברכה אמר לאנשי מח"ש, כי פינטו ידע שהוא ממודר מחקירת עמותת חזון ישעיה - ולפי גירסת המדינה, השוחד נועד להביא את ברכה לספק לפינטו מידע על חקירה זו עצמה. המדינה גם סירבה לאפשר את הגשת הודעותיו של ברכה במשפטו של פינטו, סירוב שמעלה את החשש שמא יש שם דברים התומכים בגירסתו של פינטו לגבי טיב היחסים ארוכי השנים בין השניים.

סיכומם של דברים: אשוב ואומר, שאינני יודע האם פינטו ו/או חסידיו ו/או מי מטעמו היו מקורות משטרתיים או עיתונאיים בעניינו של ברכה. מה שברור הוא, שאם הם מסרו מידע - היה מקום להתייחס אליו ברצינות, לבדוק אותו לגופו ולא להחליט מראש שהוא פסול ונגוע בגלל טיבו של מי שמסר אותו. אם כך עשו מח"ש והתקשורת - הרי שהם פעלו כיאות למילוי תפקידיהם.