במבואות חברון לפני מספר חודשים בחור צעיר התחזה לנעדר. חברו להתחזות עשה את יתרת העבודה המלוכלכת והזעיק את המשטרה בידיעת שווא שחברו נעדר. תוך מספר דקות הוזנקו לחברון וסביבתה כוחות צבא גדולים. החלו פשיטות בבתי אזרחים ערבים. מסוקים הורמו, יחידות מובחרות הגיעו למקום. לעומת מהירות התגובה באירוע בחברון התוודענו לתגובה שונה לחלוטין של הצבא כלפי נעדר אחר בן העדה האתיופית, העונה לשם אברהם מנגיסטו. תגובה שונה המעוררת שאלות, תהיות ותמיהות עליהן חייבת מערכת הביטחון לתת תשובות במיוחד לבני המשפחה המסתגרת עם כאבה בביתה באשקלון.
בהפגנות האחרונות של יוצאי אתיופיה נראו עשרות רבות של מפגינים ומפגינות צעירים עם חולצות, הנושאות את השם אברהם מנגיסטו. לתומי, סברתי, שמדובר בשם של נער כלוא בבית כלא לנערים. גם סימן השאלה מתחת לשם לא הניע אותי לשאלות נוספות. מסתבר, שלבני הקהילה יוצאי אתיופיה יש תודעה אזרחית מופתית, הם הסתפקו בחולצות הנושאות את שמו של הנעדר, שנועדו להביע דממת כאב של קהילה שלמה. מספר חברי כנסת ועוזריהם הפרלמנטרים התוודעו לפשר השם אברהם מנגיסטו כדוגמת חבר הכנסת
אילן גילאון, אבל כולם מתוך אחריות נצרו לשונם.
תמוהה גם ההתייחסות לנעדר נוסף תושב העיר חורה. אזרח מדינת ישראל, שחצה את הגבול. מסתבר, ששר החוץ של מדינת ישראל לשעבר, מי שהיה חבר הקבינט הביטחוני, מודיע שהוא לא היה מודע להתרחשויות אלו, הגם שהם התרחשו בתקופת חברותו בקבינט הביטחוני. אי-אפשר שלא לשאול כיצד נוצרה עוצמת הפער בין הירתמות מידית של הצבא במקרה של שני מתחזים נוכלים בליווי צעקנות תקשורתית רבת עוצמה ובין דממת ההשתקה המוחלטת של שני הנעדרים.
שני נעדרים שקופים. האחד בן הקהילה האתיופית והשני בדואי מחורה. דממת ההשתקה של ממשלת ישראל כלפי שני השקופים מניעה אותי להתמודד עם נגע הגזענות שמתפשט באזורנו. באמצע המאה התשע עשרה טען דוסטויבסקי, שהיה אדם דתי, מפיו של איוואן קרמזוב את ההתרסה, "שאם אין אלוהים מותר הכל". בתקופתנו דווקא הטוענים לקיומו של אלוהים ובשם האלוהים מרשים לעצמם לנקוט בדרך, שלפיה הכל מותר. מותר לכנופיות דאעש בשם האלוהים לערוף ראשים של אלו, שלא נראה להם כמכבדים את האלוהים לפי הבנתם. מותר לפגוע בשם המוסר האלוהי באדם שנברא בצלם, כי הוא אומנם נברא בצלם, אבל לא מגזע שאני נמנה אליו ....... ומותר להתייחס אצלנו לשני שקופים כהי עור באמות מידה שונות מאלו שהיו ננקטים אם זה היה נעדר עם צבע עור שונה.
למרבה הכא, קנאות דתית הגולשת מהר מאוד לחיקה של לאומנות כוחנית היא אחראית במידה רבה לטרוף גזעני, שמביא עמו מנות יותר מדי גדושות של שפיכות דמים ואומללות אנושית, שאינה רוצה להיפרד מכברת הארץ עליה אנו חיים כאן שני העמים - ישראלים ופלשתינים .
מצידם של הפלשתינים מתבטא הדבר בעמדה פלשתינית, המשלבת ג'יהאד דתי אסלמי עם לאומנות גזענית, שאינה מוכנה להכיר בקיומי כאן. מהצד השני מזדקרת עמדה של שילוב דתיות משיחית ולאומנות כוחנית יהודית, החותרת להגשים את חזון ארץ ישראל תוך דחיקת הפלשתינים מהמקום, שהוא ביתם מולדתם בדיוק כמו שהוא ביתי ומולדת עמי, עם ישראל. זה מפגש קטלני הגובה מחירי דמים. למפגש הקטלני נוספו בעת האחרונה האימה בדמות דאעש. מה שעשה הפשיזם לאירופה במאה ה-20 עושה דאעש לעמי האזור במאה ה-21.
גם אם נסכים, שלא כל הישראלים ולא כל הפלשתינים שותפים לדעות של קנאות גזענית וכוחנית, הרי למר גורלנו הכוחות הגזעניים דומיננטיים דיים כדי להדאיג ולדאוג, שנמשיך במרחץ הדמים ולא ניתן לשנאה לאחר להיפרד מאתנו. האתגר שלנו כחברה איך לרוקן מתוכנו את כל מצבורי התחמושת של לאומנות וגזענות המשתלטים על חיינו. איך לטהר את חלקת האלוהים הקטנה שלנו במגזר החינוכי, שלנו כחברה כן יש שליטה עליו בישראל שלנו. מה עלינו לעשות כחברה ישראלית לטהר את נופיה החינוכיים בהוראה בבית הספר מכל מצבורי השנאה הטוטאלית לעם שחי אתנו. להתנער מכל סממן של שנאה לתרבותו העשירה וגם לא לגלות שנאה לעמים אחרים ולא לתרבויות אחרות.
אנסה לערוך את המסע ההתמודדות הזו באמצעות מספר נגיעות קצרות מאוד, שאני מקווה, כי יעוררו למחשבה. אתחיל בספרו של פרופ' יחזקאל קויפמן, "תולדות האמונה הישראלית", כרך א' עמ' 632, בפרק בו הוא דן בשאלה, שהוגדרה על ידו - "הכנענים בארץ ישראל האידילית והריאלית".
פרופ' יחזקאל קויפמן מתייחס למה שהוא קורא "הדעה המקובלת בין חוקרי תולדות ישראל, ששבטי ישראל ישבו בין הכנענים התערבו בהם, קבלו מהם יסודות תרבות והטמיעו אותם בתוכם ..."(שם עמ' 632) . אל מול דעה זו הוא מתייצב במלוא שיעור קומתו המוסרית והמחקרית ומשמיע אמת כאובה, שלצערי, אינה מגיעה אל תוכנית הלימודים שלנו בבתי הספר בשיעורי התנ"ך. וכך כותב פרופ' יחזקאל קופמן - "את האמת נגיד: הפרשה הזו היא די עגומה.
הסיפורים על החרמת הכנענים הם סיפורים מחרידים. יש בהם יותר "גזע" מאשר אנושיות דתית ומוסרית "(שם עמ' 632) לזכותו של פרופ' יחזקאל קויפמן ניתן לומר, שהיה לו אומץ לעמוד על הסתירה שבין העיקרון האוניברסאלי ההומניסטי הגלום בעצם הרעיון המונותאיסטי לבין דפוסי המימוש, כפי שהם עולים מהעדויות הקשות בספר יהושע. ועם מלוא העוצמות המוסריות הוא מתייצב אל מול אחת השאלות הכאובות - " אם אנו חפצים להבין את את תולדות ישראל, עלינו לברר כאן את האמת האוביקטיבית כמו שהיא, בחינת העובדות מראה לנו,
שכיבוש הארץ בוצע בהשמדתם או בגירושם של עממי כנען, ולא היה בו כלום מכיבוש של שלום ..." (שם עמ' 632) וזאת בצד הידיעה, שאת ישראל החטיאו עמים, שישראל לא הורישום, כרתו איתם ברית והתחתנו בהם. לדעתו, יש לייחס הנחה זו למקורות מאוחרים יותר.
פרופסור קויפמן אינו מנסה למתן את סיפור השמדת עמי כנען. לאזמל האינטלקטואלי המחקרי, המאפיין את כתביו, הוא מוסיף גילוי של הזדעזעות מוסרית ערכית, כשהוא מתייחס ל"סיפורים מחרידים
שיש בהם יותר "גזע" מאשר אנושיות דתית ומוסרית". מזעזעת העובדה, שבמערכי שיעור רבים בסמינרים למורים מועתק היחס ל"כנעני אז בארץ" ל"ערבי הנמצא היום בארץ". האפליקציה הזו היא כתם מוסרי וחינוכי על מערכת החיוך שלנו.
לצערי, הביקורת והזעזוע של אינטלקטואל וחוקר מקרא בעל שיעור קומה כמו פרופ' יחזקאל קויפמן אין לה ביטוי בחומרים הרבים, שמנפיקה המזכירות הפדגוגית. חבל מאוד שחד ממדיות וראיה צרה נתחמת לה בחומרים הרבים, שמוגשים לתלמיד בשיעורי המקרא. דיון בספר יהושע, המתעלם מתובנות מחקריות ומוסריות של פרופסור קויפמן, זו כניעה לתכתיבים לאומניים, הגוררים את שיעורי התנ"ך למחוזות אפלים ולהתחמקות מדיונים בשאלות מוסריות ערכיות. כך בחלקת האלוהים הקטנה שלנו בבתי הספר שלנו מתעצמת לה גזענות שאת פירות הבאושים שלה אנו מוצאים בשפע בתוכנו.
מצד אחד אני מעריך התבטאות כנה וזעזוע לנוכח
"הספורים על דבר החרמת הכנענים, שהם ספורים מחרידים", כלשונו של פרופ' קויפמן, אך מאידך אני מבקש בצניעות רבה לחלוק עליו בנושא שנראה לי מאוד מהותי. כשהוא מתייחס למעידה הגסה של האידיאה המונותאיסטית, הוא תולה את כל האשמה רק במציאות העכורה ורק בה, לדעתו, טמונה כל האשמה. הוא איתן בדעתו, שהמציאות הגסה והברוטאלית היא שהכשילה את האידיאה. אני מרשה לעצמי לחלוק עליו. נקודת המבט שלי -
שמקורה של ההסתאבות המוסרית היא באידיאה עצמה, באידיאה הדתית מצוי הכֶּשֶל. זו אידיאה המספקת את מטעני התחמושת הלאומנית, שחובה עלינו לפרקה ולהוציאה מתוכנו.
אידיאה דתית, שמעמיסה על עצמה מחויבות לרעיון הבחירה, "אותנו בחרתנו מכל הגויים", ממנה תצא הבשורה לעמי העולם, מעלה את החברה המאמצת רעיון זה על שרטון של הרס כל סיכוי לקיום-יחד בין העמים. ועל כך אני מצר. אני מצר על ההוראה להשמיד את עמלק מעולל ועד יונק משור ועד שה, להשמיד עם טוטאלית על האדם, החי והרכוש שבו. הוראה החוזרת בספר הספרים ומנווטת לעבר מציאות חיינו, תוך המרת העם העמלקי בעם הערבי .
אני עוד יותר מצר, שרעיון הבחירה הוא נכס צאן ברזל בדת של עם, שאני חלק ממנו. קשה לי לקבל את הצו בספר "דברים" פרק כ' 18, המחייב את עמי להשמיד את עמי כנען כדי לגונן על העם הנבחר מפני השפעות הרסניות - "לְמַעַן אֲשֶׁר לא יִלֲמֲדוּ אֶתְכֶם לַעֲשוֹת כְּכָל תּוֹעַבְתָּם" .
כמי שאוהב את ספר הספרים, אני כואב כל היתר להרג המצוי בו כדי למנוע השפעה תרבותית הרסנית. קשה לקבל שענק רוח כמו הרמב"ם מגלה הבנה להיתר בספר "דברים" כ' 18 בכותבו: "אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא זה צורך למעשה המתחייב משיקול אנושי, שיסולקו כל המכשולים המונעים בעד שלמות... ".(רמב"ם א' נד).
במקום לתת ביטוי לקנאות דתית רוויה בסלידה לאחר נעמיק במסגרות החינוכיות שלנו בעושר התרבותי היהודי. נעורר מתוכו את תלמידינו לחיים על בסיס של עקרונות מוסריים מנחים כיצד עלינו לחשוב ולנהוג במגוון של מצבים אנושיים: "מדבר שקר תרחק ...שוחד לא תקח... וגר לא תלחץ" (שמות כ"ג, 7-9), "בצדק תשפוט את עמיתך ...ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, 34) "יהי ככוד חברך חביב עליך כשלך" ( פרקי אבות ב' 10) והשתתת חיינו "על האמת, על הדין ועל השלום" (פרקי אבות א' 18). לנהל את חיינו למציאות בה "גר ויתום ואלמנה לא תעשוקו ודם נקי לא תשפכו" (ירמיהו ז' 6).
לגזענות יש מרפא, רק בתנאי שנהיה רגישים לעולם התכנים שאנו מגישים לילדינו במסגרות הלימוד.
כשלבנו גס עם פלשתינים בנקל לבנו גס גם עם יהודי שצבעו שחור בן העדה האתיופית, וזה חייב להיות הלקח מאירועי היום האחרון.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
