"ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". נא לא לטעות. למרות האקטואליות החריפה שהביקורת הקטלנית הזו מדיפה, היא לא נאמרה על הסכם הגרעין, שנחתם בשבוע שעבר בווינה. השמיע אותה רב-אלוף
אהוד ברק, כרמטכ"ל צה"ל, על
הסכם אוסלו הראשון, שנחתם ב-20 באוגוסט 1993 בין שר החוץ
שמעון פרס לנציג אש"ף אבו-מאזן.
אם יש לישראלים רבים תחושה של דז'ה-וו (מצרפתית "כבר נראה"), אפשר בהחלט להבין אותם. כמו אז כן עתה, ברור לכל מי שלא טמן ראשו בחול האשליות העצמיות, כי מצעד האיוולת ממשיך לצעוד והנסיבות כל כך דומות. ב-1993 היו ערפאת וארגון אש"ף על הקרשים. ארה"ב והמערב זנחו את ערפאת בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין, במלחמת המפרץ.
ב-2015, בעוד כלכלת אירן נאנקת תחת משטר הסנקציות, הושיטה לה אידיאולוגיית הפיוס של הנשיא אובמה, גלגל הצלה. הסוחרים האירנים גילו
חיש קל שמו"מ עם נציגי המערב הוא מבחינתם "לא כוחות". הגורם האמריקני המוביל במו"מ היה להוט עד כדי אובססיה, להשיג הסכם, ובכל מחיר.
דבריה של ההיסטוריונית האמריקנית הדגולה ברברה טוכמן, בספרה הקלאסי "מצעד האיוולת", שנכתב ב-1983, נשמעים היום כנבואה: "לאטימות מוחין, המקור למקרים רבים של הטעיה עצמית, משקל רב עד מאוד בשלטון. תכונה זו מורכבת מהערכת מצבים במונחים של דעות שנקבעו מראש ובו בזמן התעלמות מכל סימנים המנוגדים לכך או דחייתם. זוהי פעולה לפי משאלות הלב, מבלי להניח לעובדות להטותנו מדרכנו".
נורת אזהרה בשעה שעל מדשאת הבית הלבן, נערך ב-13 בספטמבר 1993 טקס החתימה החגיגי על הסכם אוסלו, בהשתתפות
יצחק רבין,
יאסר ערפאת והנשיא קלינטון, שודר בטלוויזיה הירדנית נאומו של ערפאת, בו אמר בין היתר: "הו אהובי, אל תשכחו שהמועצה הלאומית הפלשתינית קיבלה את ההחלטה ב-1974 (ערפאת מתכוון להחלטה בדבר "תורת השלבים" שאימץ אש"ף - י.ר). היא קראה להקמת רשות לאומית על חלק כלשהו של אדמה פלשתינית שישוחרר או שממנו ישראל תיסוג.
"זהו רגע השיבה, רגע של הצבת הרגל על השטח הפלשתיני המשוחרר הראשון [...] זהו שלב חשוב, מכריע ובסיסי. תחי פלשתין המשוחררת וערבית".
נורת אזהרה שאין בוהקת ממנה? הצחקתם את קברניטי אוסלו. שם המשיכו לדבוק בחזון התעתועים ולהעניק אשראי בלתי מוגבל לנביא השלום, ערפאת. גל אופוריה שטף את
הארץ. מנהיגת מרצ, השרה
שולמית אלוני, התפייטה: "אני מרגישה כמו בכ"ט בנובמבר", אמרה.
יוסי שריד, אז שר של מרצ בממשלת רבין והיום משגיח הכשרות הראשי במערכת הארץ, הפליא בחזונו הנבואי: "המזרח התיכון יהיה בעוד שנה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה".
חבורת הוזי אוסלו לעגה לאזהרות האופוזיציה. "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים" - הכריז ראש הממשלה רבין ב-24 ביולי 1995 - "הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלשתינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה"... (והפרשנית הביטחונית של רשת ב',
כרמית גיא, אימתה את תחזיתו של רבין ב-6 ביולי 2000: "מי זוכר, למשל, את הקטיושות שהיו אמורות ליפול על אשקלון אם חס וחלילה יפנו את רצועת עזה?" שאלה).
שנתיים אחרי שכרמית גיא, כחלק מהממסד התקשורתי שנרתם לשטוף את מוחות הציבור בחזון המזרח התיכון החדש שהביא לנו שר החוץ שמעון פרס, בעזרתו של סגנו
יוסי ביילין, הכריז סגנו של ערפאת, אבו-מאזן: "ישראל עשתה את השגיאה הגדולה ביותר בתולדותיה כאשר חתמה על הסכם אוסלו... באוסלו לקחנו אדמה בלא תמורה וסוגיות השלב הסופי נותרו פתוחות". זהו כמובן אותו אבו-מאזן, שהשמאל הרדיקלי, בצוותא עם פרס וביילין, טוענים גם כיום שהוא הפרטנר האידיאלי של ישראל לעשיית שלום.
ההבדל הבולט העיקרי, בהשוואה בין אוסלו להסכמי הגרעין בווינה 2015, מתבטא ביחס החשדני עד שלילי שבו דעת הקהל בארץ מתייחסת לתבשיל שרקחו
ג'ון קרי ומוחמד זריף, לעומת האופוריה והתקווה, שקידמו את פני הסכמי אוסלו. אכן תם עידן התמימות.
זו הסיבה שגם אמצעי תקשורת שבאופן מסורתי נהנים לתקוף את נתניהו, עושים זאת עתה בפרופיל נמוך, או שמסתפקים בציטוטים נרחבים מאותם גורמים במערב ובארה"ב, שעושים זאת, או שעורכים ראיונות רדודים.
חז"ל: "בולשיט"! שעה קלה אחרי התרועות שעלו בווינה, כבר הזדרז הכתב המדיני של
ערוץ 10, מואב ורדי, לבשר לצופי הערוץ כי ההסכם בן 100 העמודים הוא "הסכם טוב". על הנשיא פרנקלין רוזוולט נאמר, סיפרו מעריציו כי היה מסוגל לקרוא עמוד שלם בהינף מבט אחד - אין ספק שורדי שם אותו בכיס הקטן.
גזר דינו של ורדי התקבל כמובן בברכה על-ידי
ירון לונדון, שמאוחר יותר גם החמיא לאומה האירנית בעלת הפוטנציאל התרבותי העצום; מה שלדעתו מסביר את התפנית שעשה הנשיא אובמה, כאשר החליט להמר על הסוס האירני במקום הסוס הסעודי הכושל. ברוב התלהבותו, שכח לונדון, שרק תמול-שלשום, נשא עיניו יחד עם חבריו בשמאל, ליוזמת השלום הסעודית, כנוסחת קסם משיחית לשלום נצח באזור, שעל ישראל לקבל תכף ומיד.
לצד הרשימה הערבית המשותפת שקידמה את הסכם וינה בברכה, יצא גם הארץ מגדרו, כדי לשבח את ההישג. לדעת העיתון יגרום ההסכם לאירן לשנות את מדיניותה במזרח התיכון, מה שיאפשר לישראל ל...הקטין את תקציב הביטחון, וגם להקדיש זמן להגיע להסדר עם הפלשתינים (בהארץ שכחו כנראה את קיומם של גורמים זניחים כמו החיזבאללה, החמאס ודאעש). אשר להסדר עצמו, העיתון הפלשתיני בשפה העברית כבר הסביר במאמר מערכת מוקדם, כי כדי להשיג אותו על ישראל לאמץ את כל התביעות הפלשתיניות. כל כך פשוט.
השותפים להסכם המסננת עם אירן מתאמצים לשכנע אותנו הנאיביים, כי ההסכם כולל מנגנון בקרה ופיקוח, כזה שיאפשר תגובה מהירה של החזרת הסנקציות או של סנקציות אחרות, במקרה שיתברר כי אירן מבלפת. על כך כבר אמרו חז"ל: "בולשיט"!!!
מי שיציג ראיה מודיעינית בדוקה לכך שאירן משקרת, יצטרך לשכנע את הממשל האמריקני שהוא צודק. במילים אחרות, ארה"ב תיאלץ להודות בפומבי שהיא טעתה בגדול, ושמוכרי החיוכים מטהרן עבדו עליה בקלי-קלות.
מי שחושב שסיטואציה כזו אפשרית - שיקום.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
