מובן שהדיווח על שחרורו האפשרי של יונתן פולארד בצמוד למאבק המחריף על הסכם הגרעין עם אירן הוא צירוף מקרים. הרי לא יעלה על הדעת שארה"ב של אמריקה, מעוז הליברליזם וזכויות האדם, מגדלור ההליך המשפטי התקין, תיצור זיקה בין עניין אנושי ומשפטי לבין סוגיה מדינית וצבאית. לא כן?

אז זהו: שלא. מה שעושה ארה"ב בעניינו של פולארד הוא סחר בבני אדם, חד וחלק. אין זו הפעם הראשונה בה ממשל אובמה מציע לשחרר את פולארד כ"פרס תנחומים" לישראל, אם זו תתיישר לפי רצונותיו. בעבר דובר על כך שהוא ישוחרר במקביל לשחרור אסירים פלשתינים, ונחשו מי מנע זאת: פולארד עצמו, שהבהיר שאינו מוכן להוות "תעודת כשרות" לחזרתם לרחוב של רוצחים.

לפי כל קנה-מידה משפטי המקובל בארה"ב, פולארד היה אמור להשתחרר לפני שנים רבות. נכון, הוא נדון למאסר עולם בהליך משפטי תקין (ובואו לא נשכח שהוא ריגל נגד מולדתו), אך נראה שכמעט אין תקדים למצב בו אפילו מרגל יושב כל כך הרבה שנים בכלא בארה"ב. נכון, הריגול היה לטובתה של בעלת ברית - וזה יותר מרגיז ובמידה מסוימת יותר חמור מאשר ריגול לטובת אויב - אך גם כאן כבר מזמן נשברו כל הפרופורציות בין העבירה לבין הענישה. ועל כך יש להוסיף, שמצבו הרפואי של פולארד בכי רע, מה שאמור היה להוות סיבה עצמאית לשחרורו.

אבל לא. האמריקנים מחזיקים אותו כלוא כבר כמעט 30 שנה. אפילו הנימוקים הביטחוניים שניתנו לאורך השנים שוב אינם קיימים; כמעט כל בכיר אמריקני שתמך בהמשך מאסרו של פולארד, אומר כיום שהגיע הזמן לשחרר אותו. וזה כולל בכירים במשרד ההגנה וברשויות אכיפת החוק, וזה כולל את מי שעסקו בעצמם בפרשת פולארד בהיבטיה השונים.

אז למה? היו מי שטענו - במפורש או במרומז - שמדובר באנטישמיות. אולי. אבל מה שנראה מההתנהלות בשנים האחרונות מלמד על משהו הרבה יותר גרוע: על רשעות צינית של משחק פוליטי מחושב בבריאותו, חרותו וחייו של אדם. על המתנה לכך ששחרורו של פולארד יניב לממשל את הדיבידנד השמן ביותר שאפשר. דיברו על זה בהקשר של המו"מ בין ישראל לפלשתינים, דיברו על זה בהקשר של עסקת שליט, וכעת מדברים על זה בהקשר של הסכם הגרעין עם אירן.

בכלל, לממשלי ארה"ב לדורותיהם אין שום בעיה לשחק עם העובדות לפי הצרכים הפוליטיים המשתנים. קחו לדוגמה את רשימת המדינות והאישים התומכים בטרור. הכניסה אליה והיציאה ממנה איננה עניין עובדתי אלא פוליטי: כאשר היחסים גרועים מכניסים, כאשר היחסים משתפרים מוציאים. כעת האמריקנים מוציאים מהרשימה את הארכי-טרוריסטים האירניים, כאילו הם לא אחראים לעשרות ומאות פיגועים ברחבי העולם. למה? כי צריך למצוא חן בעיני משטר האייתולות, כי צריך להיכנע לו עוד קצת.

אותו הדבר בנוגע לפולארד. כאשר ישראל מרגיזה את הפריץ מוושינגטון - פולארד הוא סיכון ביטחוני, למרות שהמידע שלו כבר הספיק להתיישן עשר פעמים. כאשר ארה"ב רוצה להתחנף לישראל ולתומכיה - פולארד הוא אדם מסכן שכבר ריצה את עונשו. Don't confuse us with facts.

בשנת 1939 הבהיר דוד בן-גוריון: ניאבק בספר הלבן כאילו אין היטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן. זה מה שצריך לומר כעת: אנו דורשים את שחרור פולארד כאילו אין הסכם שערורייתי עם אירן, ואנו ניאבק בהסכם הכניעה לאירן כאילו פולארד איננו אסיר.

מה שעושה ארה"ב בנוגע לפולארד אינו שונה מבחינה עקרונית ממה שעושה ארגון טרור: להחזיק אדם במאסר עד שהמחיר תמורת שחרורו יהיה הגבוה ביותר שאפשר. אז מי אמר שברק אובמה לא למד כלום במזרח התיכון?