בעוד מספר ימים בארבע לאוגוסט נציין שש שנים, שהיוצר עמוס קינן אינו אתנו. לזכרו אני מבקש לשוטט בנופי הכתובים של שני סופרים, שהשם "אשמת שומרון" קיבל ביטוי ביצירותיהם.

אברהם מאפו פותח את ספרו "אשמת שומרון" בתוכחה - "אמת ונכוחה ברחו משערי שומרון להיטמן בנקרות צורים ובסעיפי סלעים". אברהם מאפו הלך בעקבות הספרות המקראית ונתן ביטוי כואב וזועם בשנת 1865 לניוון ולקוטביות החברתית, שכרסמו בחיי החברה הישראלית בשומרון בימי המלכים פקח בן רמליהו והושע בן אלה.

120 שנה אחרי מאפו עולה איש הרוח עמוס קינן מדרגה בביקורת זועפת ובועטת בחברה הישראלית בפרק "אשמת שומרון" בספרו "אל ארצך ומולדתך". עמוס קינן ב"אשמת שומרון" רואה את מה שעושה מדינת ישראל מאז 1967, כפי שראה עמוס אחר, הנוקד מתקוע, בפרק ד' פס' 1: "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן בְּהַר שׁוֹמְרוֹן הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים ...".

כשם שלא רצו לשמוע את עמוס הנוקד - המוכרים "בְּכֶסֶף צַּדִּיק וְאֶבְיוֹן בְּעָבוּר נַעֲלַיִם" בימי האופוריה בשנת 760 לפני הספירה, שהשתלטה על הארץ בימי עמוס הנוקד מתקוע - כך אטמו אוזניים ודחו בשאט נפש את זעפו של הסופר עמוס קינן בימי האופוריה בשנת 1967 לספירה.

ביקורת זועפת

לצערי, שמו של עמוס קינן הולך ונשכח. לא נעשתה פעולה ראויה להנצחת פועלו החברתי והתרבותי. נותרנו עם פעולת הנצחה בודדת בשדה בוקר לפני כשלוש שנים. דווקא במדרשת שדה בוקר- השוכנת בפנינת נוף, העולה מהצוק המשקיף אל מרבדי צבעים יפים, לעתים רכים ולעתים זועפים העולים מהמדבר - הקדישו מושב מיוחד בפסטיבל שירי מדבר לציון פועלו הספרותי של עמוס קינן. היה זה מרגש שבחיקם של מרבדי נוף הקדישו מושב מיוחד למי שבקורתו הזועפת על החברה חצובה מנבכי אהבתו לנופי הארץ - "ארץ קודרת ויפה, שאין בה רוך ונדיבות, אני מרגיש אליה קשר בגלל הנוף... הושע ועמוס דברו מן המקומות האלה. אבל זה היה כל כך מזמן ואחר כך שום איש לא דיבר אלי משם ..." ("אל ארצך ומולדתך" בפרק "אשמת שומרון" עמ' 133).

"אשמת שומרון" של עמוס קינן מבטאת את כאבו, כי בארץ שלנו יש "הרים פצועים, צלקות בתוך שיר השירים, ישימון מאיים בתוך הירוק, משהו רובוטי דורסני בתוך ההרמוניה של ארץ ושמים, מגף דורס ארץ חמדה ...יש על מה לבכות . הארץ הפורייה הזו, ערש התרבות של העולם, נדלדלה ממלחמה למלחמה . מכיבוש..." (שם, עמ' 132).

יש מי שיצביע על עמוס קינן פורק עול, בשבילי הוא האיש הנושא את עול כאבה של ארץ, זעמה המתפרץ כנגד "מי שלקח את פרדסי השרון וכולם עכשיו סטריאו בצבע" (שם עמ' 132).

ראוי עמוס קינן אוהב נופיה של ארץ ישראל, שוחר דפוסי מוסריותה והמכבד הגדול של כל החיים בתחומיה לא ייעלם מאתנו בנבכי הזמן החולף.

יש מי שיצביע על עמוס קינן המתנגד לשליטה של ישראל בשומרון אויב. ומי שאמר אויב לא ידע עד כמה הוא האוהב והמאהב של "שומרון, עמק דותן, יפהפה, פורח. בקצהו, שוב מדרונות. על המדרונות, איריס כחול. מים בכל מקום, נחלים, פלגים שלוליות ..." (שם עמ' 136)

מתוך אהבה למקום, מתוך אהבה לחיים בארץ הזו - יהודים וערבים - עמוס קינן היה בין הראשונים, שהתייחס לחיים בחיק הנופים האהובים גם אם הם אחרים. הוא היה בין הראשונים שזעק, כי יש להם מאווים לאומיים שיש להקשיב להם ולכבדם לא מתוך יהירות של כוח מתנשא.

מתוך אהבה לנופי השומרון והחיים בו עמוס קינן חותר לציין גבול, גבול המבתר בתוך יפי הנוף השובה את רגליו ורוחו. הוא מבין כי "יש מקום שבו מתחיל הנוף להתערבב ומתחילה ישראל, זאת ישראל שלנו. של עמק יזרעאל, עמק בית שאן, המעבר לא דראסטי, לא מעיק, הוא נינוח. מתאפשר לנשום. בצידי הדרך ערמות כרוב וחסה. שורות של ברושים. המעבר אורגאני, ידידותי. פה יכול לעבור גבול בין שכנים. לא בין אויבים. האיריס פורח גם כאן וגם בגלבוע שלנו" (שם עמ' 136).