יורד לטמיון כל הדיבורים על התייעלות בצבאנו ובמערכת ביטחוננו - קובע יוסף חיים שפירא,
מבקר המדינה בדוחו האחרון על מערכת ביטחוננו - נותרו בתחום האקוסטי: דיבורים בעלמא ותו לאו.
מספטמבר 2013 בדק המבקר את תהליכי ההתייעלות וההתכנסות למסגרת תקציב הביטחון. "החלטות הממשלה בנוגע למסגרת תקציב הביטחון אופיינו בחוסר עקביות וביצירת אי-ודאות למערכת הביטחון בנוגע לגודל תקציבה". בכך, קובע המבקר, נפגעה יכולתה לתכנן. המבקר מצא "העדר התייעלות מספקת במערכת הביטחון בעיקר בתחומי כוח-אדם;
התרופפות השליטה והבקרה של הדרג הבכיר במערכת הביטחון על תהליך ההתייעלות; העדר מדידה ובקרה שוטפים במערכת הביטחון אחר החסכונות וההתייעלות; העדר פיקוח ובקרה של הדרג המדיני ושל משרד האוצר על התייעלות מערכת הביטחון; צה"ל לא בחן את האפשרות לבצע שינויים ארגוניים מהותיים, נוכח מציאות ביטחונית גיאופוליטית משתנה ולצמצם פעילויות שאינן בליבת עיסוקו".
דוגמה מעניינת לכך ניתנת בדוח המבקר על מעבר בסיסי צה"ל לנגב-המדובר במהלך אסטרטגי רב-שנתי, רחב-היקף וחסר-תקדים במובנים רבים - בעקבות החלטה שקיבלה הממשלה בשנת 2002. ל"מהלך יש השפעה על פיתוח הנגב, על תקציב הביטחון ועל עשרות אלפי משרתי קבע".
המבקר מצא, בין השאר, את הליקויים האלה בתהליכים: "עיכובים בהכרעה לגבי מקורות מימון למעבר יחידות אמ"ן ואגף התקשוב לנגב-זאת בהמשך לביקורת, שפרסם משרד המבקר ...בשנת 2010; העדר סיכום בנוגע לתמיכה באנשי קבע, שעתידים לשרת בנגב; אי-מתן פתרונות תחבורתיים למעבר צה"ל לנגב.
בעניין אחר - לדעת מבקר המדינה, על ממשלת ישראל להחליט בהקדם בעקבות דיון בנוגע להמלצות ועדת לוקר ולקיים בקרה ופיקוח על ההחלטות שיתקבלו, "כדי שלא תחזור על עצמה ההתנהלות הנחשפת בדוח הביקורת, אשר מצביעה על ליקויים ביישום המלצות ועדת ברודט".
בין השיטין בדוח המבקר מתבררת תמונה עגומה: צבאנו ומערכת ביטחוננו הינם חביות ללא-תחתית, שכל המושקע בהן יורד לטמיון, ואין כל בקרה על תקציביהן הלא-שקופים ועל הוצאתם. והדוגמה הטובה ביותר ניתנת בדוח האחרון של המבקר עצמו בפרק, המתייחס למערך הנגדים בצה"ל. כתבתי על כך לא-מעט (למשל,
כאן), ואיני היחיד, שמתריע על כך. אישוש לטענותיי בדבר אי-שקיפות תקציב הביטחון הביאה ועדת לוקר.
שאלת לא-תם משה יעלון מתפרנס, כנראה, לא רע מהיותו קצין בכיר במיל', הנהנה מגמלה דשנה למדי. כלומר, החלטותיו והצבעותיו בממשלה לגבי תקציב הביטחון משפיעות ישירות על כיסו ועל רווחת משפחתו.
האם אין כך יותר משמץ אבק של ניגוד אינטרסים?!
ואותו הדבר היה אמור לגבי שר החקלאות, שלרוב היה מההתיישבות העובדת, ואפילו לגבי שר התעשיה והמסחר.
חפירות חיינו ואת זה גנבתי מחתני:
הבעל: אשתי, את מזכירה לי את תל אביב.
האישה: מה? צעירה, רעננה, תוססת וללא הפסקה?
הבעל: לא! על הבוקר חפירות.
נאבקים "... כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפניי ...". כך אומר התלמוד במסכת ברכות (נ"ח עמוד א').
החקלאים, שטורחים הרבה כדי ששולחננו יהיה מלא, כועסים וממורמרים. לדעתם, החליטה הממשלה להכות בהם - ובהם בלבד, כיוון שאין להם גב - כדי להקטין את יוקר המחיה, ושוברת את מטה לחמם.
על היחס הנבזי של משרדי הממשלה לחקלאים מלמד הסיפור הזה: בישיבה של
אורי אריאל, שר החקלאות, עם ראשי תנועות ההתיישבות ועם ראשי ארגוני החקלאים נמסר, כי האוצר העביר עתה פיצויים לכשלושת אלפים מגדלי פירות ברחבי הארץ בגין נזקי טבע. על ההעברה החליטה הממשלה לפני 23 שנה (כשיצחק שמיר היה ראש הממשלה ו
רפאל איתן - שר החקלאות). 280 חקלאים, שזכאים לפיצויים הללו, כבר הלכו לעולמם. זו התעמרות בחקלאים, סבור
איציק כהן, מזכיר ארגון מגדלי הפירות.
באותה המידה החלטת הממשלה לשנות את הרגולציה בחקלאות באמצעות חוק ההסדרים וללא כל התייעצות עם החקלאים, מלמדת על היחס לחקלאים.
החקלאים כורעים תחת עומס של תשומות מאמירות, והם נאלצים מסיבות שונות לספוג אותן - התייקרות העסקת
עובדים זרים, התייקרות המים, התייקרות זרעים וחומרי הדברה. פעם היה להם גב, ועתה הם נכתשים בין פקידי האוצר לבין פקידים ומחוקקים, שמכבידים עליהם את העול ללא כל התחשבות.
יש בארץ המון חקלאות, ועדיין יותר מדי חקלאים, שמייצרים שפע פירות וירקות, הרבה מעבר לביקוש של השוק המקומי. מגדלי גזרותפוחי-אדמה נפגעו קשות מהמשבר הכלכלי ברוסיה, ונתקעו עם המון תוצרת מיותרת, שלא היה לה כל ביקוש. אותו הדבר קרה למגדלי פלפל ובצל בערבה, שכבר כמה שנים אינם מצליחים להרוויח (למרות שהמחיר לצרכן גבוה).
את הרווחים על עבודת החקלאי עושים, כנראה, רק המתווכים, שחלקם עושקים בריש גלי את החקלאים.
בערבה התיכונה החקלאים על סף שבירה. בסרטון
שהפיצו, הם מבכים את המצב, מתארים את קשייהם, וחוששים שייאלצו לסגור את משקיהם. אם הם לא יהיו שם-תינטש הערבה, ובדואים ישתלטו עליה. ובכל זאת, משרדי הממשלה אדישים למצבם.
הפתרון אינו חזרה למכסות ייצור, בנוסח הבולשוויקי החביב על השמאלנים, אלא ניהול לאומי יותר טוב של החקלאות ומתן חלופות לחקלאים, כדי שיוכלו להתפרנס. למשל, סיוע להסבה ענפית, או יצירת מקומות תעסוקה נוספים באזורי ההתיישבות. בנוסף, רצוי שמישהו יעשה סדר בתיווך, שאת עלותו הגבוהה משלם הצרכן.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
