לא פעם אנו מוצאים את עצמנו עומדים המומים ונבוכים מול המציאות שמכה בפנינו, איך הגענו לכאן, איך מתמודדים עם מצב מסובך שכזה וכו'. בן/בת הזוג מתנהל בצורה לא הכי נעימה, משהו עובר עליו/עליה ואנחנו עומדים המומים מן הצד, נבוכים, מחכים שהסערה תחלוף.
בפרשתנו "שופטים" אנו נפגשים עם מצוות עגלה ערופה. אם וכאשר נמצאה גופה של אדם לא מוכר שנרצח בין שני ערים, יוצאים זקני העדה מכל אחד מהערים ומודדים לאיזו עיר הנרצח יותר קרוב. לאחר הבירור לוקחים זקני העיר הקרובה עגלה, מתוודים עליה ומתפללים שהשם יתברך יבער את הדם הנקי מקרבנו, ישיב לרוצח השפל כגמולו.
אך מדוע צריכים זקני העדה לקחת את האחריות על הרצח? האם מישהו מעלה על הדעת שאותם מנהיגים צדיקים הם הרוצחים? מדוע הם צריכים לשוב בתשובה ולהתוודות: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" [דברים כ"א, ז']? רש"י מקשה את הקושיה הזאת ומתרץ על-פי דברי חז"ל: כי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?! אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.
אף על-פי שלכאורה אין שום קשר בין מקרה הרצח לבין הזקנים, אותם זקנים לוקחים את האחריות על עצמם - לו רק היינו נותנים לו אוכל לפני שיצא מהעיר והיינו מלווים אותו היינו מעניקים לו כוח ותחושה טובה, וכאשר היה הרוצח קם עליו ומנסה להרוג אותו, הוא היה יכול לעמוד מולו בגבורה, להכניע אותו ולהינצל.
חז"ל מלמדים אותנו שעלינו להגדיל ראש, אנחנו צריכים לקחת אחריות גם על דברים שלא נוגעים לנו באופן ישיר. ואם כך הם פני הדברים, אז קל וחומר שעל דברים שקשורים אלינו אנחנו חייבים לפקוח עיניים ולראות כיצד באפשרותנו לפעול ולשנות את המצב. כאשר בן/בת הזוג מתנהג בצורה מסוימת שלא מניחה את דעתנו, עלינו לחשוב מה היינו יכולים לעשות לפני כן, או מה עדיין אנחנו יכולים לעשות כדי להעניק לו את הכלים המתאימים להתמודד בצורה הטובה ביותר. כשבן/בת הזוג נתקל/ת בקושי מסוים, עלינו להבין שחובתנו היא לעזור לו להתמודד ולהצליח.
