אהוד ברק מנסה לעשות "קמבק" פוליטי, מתמודד על ראשות מפלגת העבודה ועושה סבב הופעות בכל כלי תקשורת אפשרי שמעוניין להושיט לו מיקרופון.
בראיונות התכופים בטלוויזיה, מאז ועידת המפלגה וחטיפת המיקרופון - ברק מנסה לשדר מנהיגות אחרת, אגרסיבית, כדי לעורר את המפלגה ולהרימה מהקרשים, לפי תפיסתו. כמו כן הוא מנסה לשכנע את הציבור שהוא השתנה, למד לקח וקשוב לעם.
אבל המציאות היא אחרת וברק לא יכול לברוח מעצמו ולשדר מנהיגות "ברקית" חדשה. האיש לא השתנה, לא הפנים את הכישלון הצורב של 1,5 שנים של שלטונו כראש ממשלה ואת ההפסד הצורב והגדול לשרון. כל אנשי אמונו וחצרו הקרובים, נטשו אותו בזעם ובתסכול, ורק כמה בודדים עדיין מתלווים אליו בדרכו החדשה ישנה.
אם ניקח כדוגמה ציורית מודלים חדשים של מכוניות, הרי שיש יצרנים שמחליפים דגמים בצורה מוחלטת ויש כאלה שהשינוי במודל מתבטא בשינויים קוסמטיים כמו בפנסים, בפינוקים לנהג ותוספות לא משמעותיות במנוע ובגוף המכונית. כך גם ברק - השינויים שהוא מנסה לשדר הם שוליים, הורדת "הפלולה", תוספת משקפיים לקריאה, החלפתה של הנאווה בנשים בחברת ילדות - כל היתר ברק הישן, היהיר, השחצן, הכל יודע טוב יותר מאחרים, ורק העם לא מבין את גודל מנהיגותו.
כשאדם ברמתו קם בכנס של עורכי דין באילת ותוקף את השחיטות בליכוד ומתלהב מפרקליטה מדליפה - שהמערכת המשפטית התנערה ממנה והוקיעה את מעשיה, זאת סתירת לחי מצלצלת למערכת המשפטית. וכשאומר זאת אדם שרואה את עצמו מועמד לראש ממשלה, זה דבר בלתי נסבל, בלתי נסלח, ועל הקהילה המשפטית להתרחק ממנו.
כאשר ברק נואם בהתלהבות על תוכניותיו מבלי להסביר ולנמק את התנהלותו בפרשת "עמותות ברק" - שהחקירה בהם טרם הסתיימה במלואה ועדיין הספיחים שלה עלולים להגיע לבית משפט. כאשר עיקרי התיקים נגד ברק ועוזריו נסגרו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בנימוקים משפטיים גבוליים אבל לא נסגרו עדיין על-ידי משפט הציבור.
כאשר כל הקבוצה המקורבת לברק, עוזריו, יועציו, מקורביו - בחרו במשטרה "בזכות השתיקה" ולא בשיתוף פעולה ובמתן הסברים, במקרה כזה ההתקפה של ברק היא חוצפה שאין דוגמתה.
כאשר ברק מעז מעל במת הכנס - לשבח פרקליטה מדליפה נגד ראש ממשלה מכהן, בכוונה להפילו ולהחליף שלטון - כאשר זו הודתה באשמה בסעיפים מופחתים ומוחלשים בעסקת טיעון - ואילו עוזריו, כאמור לעיל "שותקים" כמו דגים במשטרה - זו חוצפה וגסות רוח ציבורית.
כדאי להזכיר לציבור כי ברק הוא זה שהצהיר בשחצנות תנו לי 5 דקות עם אסד בסוריה ואני חוזר עם חוזה שלום. תנו לי 7 דקות עם עראפאת ואני חוזר עם חוזה חתום, מה שנשאר מהצהרות אלה - אלו התמונות הבלתי נשכחות של ברק ועראפאת בכניסה לבקתה של קלינטון בקמפ-דיוויד. או יותר נכון מופע הסטנד-אפ של ברק עם הדלת. אך יחד עם זאת - אסור להתעלם מאותם דברים חיוביים שעליהם מצביע ברק - כמו הוצאת צה"ל מלבנון, אמנם בצורה שלומיאלית ודי מבזה אבל התוצאה הסופית חיובית.
העובדה שהטיף על הפרדה עם הפלשתינים תוך בניית גדר ביטחון, שבתוכה גושי התיישבות הגדולים ביש"ע, גם אם ארה"ב מתנגדת למהלך. חבל שבמהלך 1,5 שנות שלטונו לא בנה את הגדר, עליה הוא מטיף בהתלהבות - שהרי כל האמצעים היו לרשותו, במקום לבקר את אלה שלדעתו לא עושים די.
בסקרים במפלגה הוא לא ממריא מספיק, בסקרים בציבור הוא לא אהוד במיוחד - ומזלו הגדול שאין לו במפלגת העבודה יריב רציני וכריזמטי. עד עכשיו - ניתן לומר שברק נכשל אבל להערכתי הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה.
