מאמר זה מתאר את מדיניות החוץ האמריקנית הנוכחית - כפי שהתפתחה מימי רייגן ויושמה בקווים רייגניסטים בולטים בתקופת ממשל בוש הנוכחי - דווקא כפיתוח תנגודת (אנטיתזה) למדיניותו של האיש שנחשב לאדריכל הגדול של המדיניות האמריקנית בתקופת ממשל ניקסון: ד"ר הנרי קיסינג'ר - מפשיר המלחמה הקרה, אבי מדיניות הדטנט וגישת הרב-קוטביות במערכת הבין לאומית (כתחליף לבי-פולריות של תקופת המלחמה הקרה), ומציב הגישה המערכתית של מאזן כוחות ביחס למערכת הבין לאומית. וכללית, אדם שהעלה על נס את מיתון השימוש בכוח, ויתור על הניסיון להשגת עליונות והכרעה, ואת הדטנט ושיתוף הפעולה עם בריה"מ.
כך, ריצ'רד ניקסון, שעל תקופת כהונתו (1969-1973) מאיבה פרשת ווטרגייט (שנוזמה ונוהלה בעצם על-ידי הולדמן ומיטשל, בכירים בממשלו, אך לא על-ידי ניקסון עצמו) הינו בעל הישגים מדיניים מעולים, בעיקר בזכות היועץ המבריק לביטחון לאומי ד"ר הנרי קיסינג'ר (שמונה ב-1973 למזכיר המדינה, ושרת בתפקיד זה 29 חודשים לתוך ממשל פורד). כך למשל ניקסון וקיסינג'ר כוננו יחסי עבודה עם סין (שפתחו את הדרך לשילוב סין בכלכלה הגלובלית מאוחר יותר), העצימו את השפעתה של ארה"ב במזרח התיכון (בעיקר במצרים) תוך מיטוט ההשפעה הסובייטית באיזור. וחרף משברים וקשיים שונים, היצליחו ניכסון וקיסינג'ר לבסוף גם להוציא את ארה"ב מויטנאם ב-1973.
להלן סקירה של מר תומר ריבל אודות מדיניות קיסינג'ר
[קישור] אם כן, בגישה שהיציב פרופ' הנרי קיסינג'ר, ראוי להדגיש את מושגי "המערכת" ו"מאזן הכוחות" - שהחיו מחדש את חשיבתו המדינית המבריקה של הנסיך האוסטרי קלמנס פון מטרניך (1773-1859 ), שהיה ארכיטקט הסדר החדש-ישן השמרני באירופה ב-1815, בעקבות מלחמות נפוליאון. זאת כתחליף לגישה הלוקליסטית (או הנקודתית) המגיבה לאיומים נקודתיים במטרה למנוע תגובת שרשרת (או כפי שכינו את הדבר בממשל קנדי: תאוריית הדומינו)
ראו בנושא מאמר תמציתי "מדיניות החוץ כמשאב עוצמה עצמאי" - בפרט החלק השלישי והאחרון:
[קישור] חשוב גם הרעיון של רב-קוטביות כתחליף לדו-פולריות, הנושאת פוטנציאל מאיים וחד לערעור יציבות המערכת הבינלאומית והסלמות מהירות וחדות, עקב חוסר הגמישות התגובתית הנעוצה במשחק סך- 0 בי-פולרי, שאינו יכול להיות ממותן או מדולל diluted או מבוזר decentralized מבחינת משחק הכוחות על-ידי גורמים חזקים או שווי ערך נוספים.
עם זאת, חשוב לציין שגישה זאת מניחה גג קבוע לכאורה constant limit על משאבים, באמרה שלארה"ב אין משאבים אין סופיים, ולכן יש למתן את גבולות השימוש והניפנוף בכוח ולוותר על הניסיון להשיג עליונות והכרעה Supremacy. גישה זו בכל היבטיה נידחקה באופן רדיקלי למדי לשוליים בזמן ממשל רייגן, ובוודאי בזמן ממשל בוש הנוכחי.
הגישה הרייגניסטית לגבי משאבים היא גישה של התרחבות מתמדת continuous expansion כתחליף לגישה של הגבלה קבועה על משאבים constant limit on resources . כך, לפי הרייגניזם, ניתן ליצר משאבים משקיים, כלכליים וטכנולוגיים באופן לא חסום unbound וזאת על-ידי הקלה relaxation בחסמים ביורוקרטיים, כלכליים ורגולטוריים.
ההנחה היא שכתוצאה מגידול מתמיד בעוצמה כלכלית וברמה טכנולוגית ומדעית, ארה"ב יכולה להשיג עליונות רבה מאוד במשאבים על בריה"מ. כך, המלצת ההסתפקות בדרישת ה-sufficiency של קיסינג'ר (הסתפקות באיזון ויציבות ביחס ליריב) נידחית ושוב חוזרת גישת ה-supremacy (השגת עליונות והכרעה כלפי היריב).
בהקשר זה, עוד ב-1970 (בהיותי בן 20) כתבתי עבודת ניתוח לא מסווגת במסגרת צבאית "נתונים ומשמעויות במלחמת ההתשה" (שהופצה לגורמים רבים במהדורה שנייה על-ידי קצין חינוך ראשי) בה היצבתי את ההנחות הבאות:
- לישראל עליונות טכנולוגית בולטת על מצרים.
- על כן, ככל שהלוחמה בחזית תעלת סואץ מסלימה כלפי מערכות לחימה מורכבות ומתוחכמות יותר, כך באה יותר לידי ביטוי עליונותה של ישראל.
מכאן ניגזרת המלצה: במטרה להשיג הכרעה ברורה במלחמת ההתשה, ולא להגרר לשחיקה והתשה כפי שהיתה הכוונה המיצרית, על ישראל לשאוף להסלים את הלחימה יותר ויותר, ועדיין לשמור על מסגרת של לוחמה מוגבלת ללא הגררות למלחמה כוללת all out war .
דומה אם כן שממשל רייגן נקט בגישה דומה: לארה"ב עליונות בולטת במשאבים טכנולוגיים וכלכליים על בריה"מ. המטרה איפוא היא לא דטנט (גישה שהחלה להתפס כשגיאה בתקופת רייגן) אלא הכרעה.
אכן הסלמה כזאת של מרוץ החימוש במטרה לממש את עליונותה במשאבים של ארה"ב הוצגה בדמות מלחמת הכוכבים שיזם רייגן כלפי בריה"מ במגמה להשיג יכולת הכרעה אסטרטגית ללא נזק בלתי קביל שייגרם לארה"ב כתוצאה ממלחמה גרעינית.
ועל מנת שלא תהיה עמימות אצל הסובייטים לגבי כוונות ארה"ב לשוות למערך הזה אופי של משחק סך-0, או למעשה, מאבק חסר פשרות, כינה רייגן את בריה"מ "אימפריית הרשע".
כך, לא עוד דטנט, אלא היפוכו, הפרת כל איזון בשאיפה להשגת עליונות ברורה וחדה. "מאבק חסר פשרות והכרחי" (מאבק ברשע כמובן, ו"לכן הוא הכרחי", על מנת שהסובייטים יבינו חד משמעית את הכוונה האמריקנית).
כתוצאה מהגדרה ברורה של המצב כמאבק לעליונות supremacy בצרוף להבלטת מימוש העליונות האמריקנית במשאבים, הצטייר עד מהרה המצב מהיבטים אלה של מאבק, להנהגה הסובייטית, כחסר תוחלת.
דהיינו, ניכזבה התוחלת הסובייטית לשמר preserve במצב של יציבות וחוסן מאיומים קשים וממוקדי תבערה והתקוממות פוטנציאלית מתמידה, את המערכות המרכזיות שהוו את המסגרת החברתית-כלכלית-תרבותית "בריה"מ ומדינות הגוש המזרחי".
כך, המגמה של ממשל רייגן הייתה, לא לשמר יציבות במערכת הבינלאומית, אלא דווקא לחתור להפר אותה ביחס לבריה"מ והגוש הקומוניסטי במזרח אירופה.
הנה, רואים אנו שגישת קיסינג'ר אודות: 1. הדטנט 2. במסגרת חתירה לשמירה על מאזן כוחות 3. ומגבלות על מירוץ החימוש, ניתפסת, לפחות חלקית, כמשגה היסטורי, לפחות ביחס לבריה"מ ומדינות ברית וורשה.
כתוצאה מגישת רייגן, אנו חיים כיום בעולם חד פולרי. עם זאת, הגישה המערכתית יושמה בדמות הגלובליזצייה וסדר עולמי חדש, על-ידי ממשל קלינטון.
עלינו לשים עם זאת לב, שממשל בוש, יחד עם הגישה המערכתית של הסדר העולמי הקלינטוני, חוזר כיום לגישות רייגניסטיות צרופות: יצירת סדר אמריקני-דמוקרטי בחלקים שונים של העולם, בכוח היכולת להשיג הכרעה צבאית מהירה. את זאת אנו רואים כיום במזרח התיכון, בדמות ה-Freedom agenda למזה"ת של ג'ורג' בוש. את זאת אנו רואים כיום גם בדמות רוויזייה של ההבנה ההיסטורית כפי שנוסחה בנאום בוש במלאת 60 שנה לניצחון על גרמניה, נאום בו היגדיר את הסכם יאלטה כשגיאה.
דהיינו, לגישתו לא היה מקום, בבחינה היסטורית מחודשת, ליצירת הסדר עולמי המכיר בנוכחות סובייטית רבת משקל, היקף ועצימות, באירופה תוך חתירה לדו-קיום עם הקומוניזם.
