דינוזאורי ההסתרה מהכחדה פתאומית (א')

חייב אדם בעל ערך עצמי להתנצל כאשר מסתמן מקום להתנצלות. לפני מספר חודשים כתבתי כאן, במאמר שעורר תגובות: "כל התנהלות האקדמיה היא אפופת סודיות כבדה ופאתטית, במידה שאין לה אח ורע אלא, אולי, הסינוד הקדוש ברומא". אבל בינתיים היינו עדים לכמה התפתחויות, הכרוכות בהסתלקותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. הקרדינלים שבאו מרחבי העולם לבחור אפיפיור חדש צוידו בהנחיות לגבי שימוש בטלפונים סלולריים וב-סמסים. קיטון הבחירה הישן והאפל הוחלף בבית מלון מודרני, יעודי, בוותיקן. העיתונאים, שב-1978 לא גונב לאוזניהם שמץ מבחירתו הקרובה של אלבינו לוצ'יאני התשיש, ושוב באותה שנה, ממש נדהמו לנוכח בחירתו של קרול וויטילה, פולני בשנות החמישים שלו - הודיעו השנה בבטחון עצמי מפתיע על בחירתו הצפויה של יוזף ראצינגר, וגם צדקו בזאת. אני מגיש בזה את התנצלותי. בפני הכנסיה הקתולית.

אבל, ככלות הכל, ענייננו העיקרי כאן הוא באקדמיה. האם, בזמן שחלף, חלו אירועים משמעותיים גם בחזית זו? התשובה היא חיובית בהחלט. ב-13 לאפריל ש"ז יצא "הארץ" בכותרת: "לא עוד השמצות ממרצה אנונימי". כותרת משנה: "ראשי האוניברסיטאות מזועזעים: בית הדין הארצי לעבודה פסק כי ההליכים בוועדות המינויים באקדמיה לא יהיו עוד חסויים. העתירה לבג"צ בדרך". המדובר הוא בעתירתם של שני מורים ותיקים, קיסר ושטרן, שלא קיבלו משרה באוניברסיטת בר-אילן, ועתרו לבית-הדין לעבודה בטענת אפליה על רקע גיל. כהליך ביניים של גילוי מסמכים, דרש בא כוחם צו לעיין בפרוטוקולים של ועדת המינויים, וקיבל את מבוקשו. או אז הזדרזה האוניברסיטה לערער לבית-הדין הארצי. אליה נצטרפו כ"מתייצבים" באי כוחן של כל שאר האוניברסיטאות בארץ, כולם יחד זועקים ומקוננים על פגיעה ב"חופש האקדמי" שלהן. החופש - להעביד, והחירות, שכה התרגלו אליה, להסתיר.

ביה"ד דחה את הערעור. וכך כתבה כב' השופטת הארצית נילי ארד שישבה בערעור, בפסק דין היסטורי, שמן הסתם עוד יילמד: "'החופש האקדמי' אינו מילת קסם הדוחה מלפניה את הגשמתם של עיקרי הצדק הטבעי ומימוש זכויות שבדין. ברי, שתכליתו אינה למנוע את זכות העיון מאדם הרואה עצמו נפגע מהחלטתה של ועדה אקדמית, וגם לא ליתן היתר לקיומם של דיונים חסויים. אף אין מטרתו למנוע את זכות הטיעון מהעובד, או את קיומה של הביקורת השיפוטית על החלטותיה" (של הוועדה).

כפי שסקרה כתבת הארץ, הכריזו ראשי האוניברסיטאות בקולי קולות על כוונתם לערער לבג"צ על התקדים העקרוני של ביה"ד הארצי לעבודה. "פגיעה קשה באקדמיה" נגרמת, לדעתם. כותב שורות אלה מעודכן בעניינים בוודאות רק עד לפני כמה ימים, אך מכל מקום לא שמענו עד עצם היום הזה על הערעור המובטח לבג"צ. יהיה זה מעניין ומועיל, סבורני, לנתח מה הן האופציות העומדות בפני האוניברסיטאות. זאת נעשה בחלקו השני של המאמר, על רקע הליכים אחרים העומדים ותלויים בערכאות, בעניינים קרובים. ואילו כאן בהמשך חלק זה נרחיב את היריעה, ונדון בענייני השקיפות הניהולית והמשקית של האוניברסיטאות, סוגיה פשוטה יותר מקודמתה.

בינואר שנה זו הונחה על שולחן הכנסת הצעת-חוק פרטית של ח"כ מיכאל איתן, למעשה הצעת תיקון לחוק, הלא הוא חוק חופש-המידע התשנ"ח. ההצעה היא להוסיף בסעיף 2 לחוק, בהגדרת "רשות ציבורית", ולנקוב בפירוש "מוסדות להשכלה גבוהה, הקבועים בחוק המועצה להשכלה גבוהה... המקבלים תקציב ממשלתי העולה על עשרה אחוזים מתקציבם הכולל". [הצעת החוק המלאה, עמוד אחד]

ברם, קבוצות סטודנטים אידיאליסטיות ואקטיביסטיות באוניברסיטת ת"א, שהתארגנו בעקבות אירועי מרס האחרון באקדמיה, ובעקבות פרסום תוכנית "חיסולי הרוחב" שהגתה הנהלת אוניברסיטה זו להבראתה, העדיפו שלא לחכות לגלגלי הכנסת הטוחנים לאט. יד ביד עם האגודה המייצגת פורמלית את כל ציבור הסטודנטים באוניברסיטה זו, ובהנחייה משפטית של פרקליט האגודה, הם עתידים לשלוח באחד הימים הקרובים מכתב תביעה לשרת המשפטים הגב' ציפי לבני, להחיל על האוניברסיטאות את חוק חופש המידע. והיה אם תתמהמה תשובת שרת המשפטים, תעתור האגודה (נגד השרה) לבג"צ. הצד המעניין בהליך מתוכנן זה הוא שהאוניברסיטה עצמה אינה צד בו בכלל! [על עמדותיהם ותביעותיהם המדויקות של הסטודנטים]

המהלך של הסטודנטים מת"א נהנה מרוח גבית ניכרת, בדמות פסיקתו התקדימית של כב' השופט המחוזי בירושלים משה דרורי, מלפני כשנה. חברת החדשות של הערוץ השני עתרה נגד משרד התחבורה לעיין בדוחות של המבקר הפנימי לגבי מערך חקירת תאונות ותקריות אוויר. כב' השופט נדרש לדילמה שבין הטענה לסודיות הביקורת הפנימית לבין חוק חופש המידע, ובפסק-דין מרשים ומנומק.

הסביר מדוע זה-האחרון גובר: "בדומה לדוחות של מבקר המדינה ושל מבקר העירייה, אין הצדקה להפוך את דוחות הביקורת הפנימית של משרדים ממשלתיים לחסויים ולמנוע מהציבור את העיון בהם. יש לבחון את חוק הביקורת הפנימית – שנועד להעלות את רמת השירות הציבורי ותפקודו באמצעות חיזוק מעמדו של המבקר הפנימי בתוך הארגון – במסגרת השיטה הישראלית הכוללת ולאור חוק חופש המידע המאוחר יותר. אין לקבל את הטענה כי פרסום הדוח יפגע בתפקודה התקין של הרשות הציבורית". מצב העניינים בתיק זה, נכון להיום, הוא שהמדינה ערערה לביהמ"ש העליון, ערעור שעדיין תלוי ועומד. כב' השופט דרורי הוציא צו עיכוב ביצוע על פסה"ד שלו עצמו עד לבירור הסוגיה בעליון. (תודתי על הפרטים לגב' אפרת קילשטוק, הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד התחבורה – מה נאה שיש פונקציה כזו!).

בפסק-דינו באשר לעיכוב הביצוע, פיזר כב' השופט דרורי רמזים עבים כקורת בית-הבד, תוך ציטוט תקדימים וסימוכין, לגבי סיכויי המדינה בערעורה בעליון. דבר זה מחזיר אותנו אצל פרנסי האוניברסיטאות, והכרזותיהם הרמות מלפני כחודשיים לגבי ערעור לעליון בתיק קיסר ושטרן נגד בר-אילן.