עַם הנצח לא מפחד מעַם הרצח

1. צרות אחרונות משכחות צרות ראשונות. רבים נוטים להניח בטעות, שמתקפת הטרור הנוכחית החלה ברציחתו של אלכסנדר לבלוביץ' הי"ד, בליל ראש השנה, כשרכבו הותקף באבנים אשר הובילו למותו סמוך לשכונת ארנונה בירושלים. בחודש שחלף מאז הרצח ב-14 בספטמבר, התרחשו כ-2,800 מתקפות טרור, בהן נהרגו עוד שבעה ישראלים, ונפצעו כ-150 ישראלים חפים מפשע. הפלשתינים דיווחו על כשלושים הרוגים וכ-700 פצועים. האירועים עצמם הפכו את כל הארץ לחזית, מול הסכינאות האיסלאמיסטית הרצחנית.

אולם, מתקפת הטרור האחרונה, החלה מוקדם הרבה יותר. כבר באוגוסט 2015, למשל, אירעו חמישה פיגועי דקירה, 4 פיגועי ירי, 22 פיגועי מטען חבלה, 136 פיגועי בקבוקי תבערה (50 מהם בירושלים) ומאות פיגועי יידוי אבנים. כמו-כן אירעו עשרות אירועים 'קלים' שלא נרשמו ולא דווחו: גידוף וחירוף חיילי צה"ל ושטרי מג"ב תוך עימות מילולי מזלזל מולם מטווח אפס, יריקות בפרצופי החיילים והמג"בניקים ודחיפתם פיסית, תוך כדי השפלתם. כל אירועי אוגוסט עברו בלא תגובה, או שנענו ביד רכה, בשל תחושת החיילים והשוטרים שהמדינה כובלת את ידיהם.

ההתנהלות הרופסת הזו, שפורשה על-ידי האויב כמתן הסכמה שבשתיקה מצידה של ישראל לטרור ולאלימות, כל עוד יישמר על אש קטנה, רשומה על שמם של שניים מבכירי המדינה והליכוד - ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון. אמנם, בפועל חתום על מדיניות הרפיון הנפסדת הזו, מי שמשמש זרועם הארוכה בשטח, אלוף פיקוד המרכז רוני נומה. אבל נתניהו-את-יעלון בונים, ובצדק, על הזיכרון הקצר של הציבור, רוחצים בנקיון כפיהם, וטוענים בהתחסדות כי מעולם לא כבלו את ידי החיילים. אז הנה תזכורת להנחיות הסהרוריות שפירסם אלוף נומה רק לפני חודשיים, ב-11 באוגוסט 2015:

אסור לירות במחבלים רחוקים, במיידי בקבוקי תבערה ובמיידי אבנים. אסור לירות בכינון ישיר במיידי בקבוקים ואבנים, אלא רק באוויר. אסור לירות ישיר במבצעי פיגועי דקירה, אלא רק באוויר, מה שהבטיח שמבצעי הדקירות הרצחניות יכלו להימלט ללא פגע. מותר לירות במחבלים חמושים רק כשהם נמצאים בתוך זירת הפיגוע, אך אם הספיקו להתרחק מזירת הפיגוע, אסור לירות בהם, אלא באוויר. אסור בשום פנים לפתוח באש, אלא אם ברור למעלה מכל ספק כי קיימת סכנה ממשית לחיי החיילים ואנשי כוחות הביטחון.

כשדלפו ההנחיות השערורייתיות האלה לתקשורת, אישר דובר צה"ל את העובדות וטען כי מדובר ב"הוראת שעה המחדדת את אופן ההתמודדות של הכוחות, מול איומים שאינם מהווים סכנת חיים ממשית ומידית". כלומר, מותר לך, האויב, להתהלך עם בקבוקי תבערה, להצטייד באבנים, לחרף ולגדף, לירוק בפרצוף ולזלזל, מבלי שיקרה לך דבר. ממש כך. נתניהו ויעלון העניקו לך חסינות.

החסינות הזו נמשכה גם בעיצומה של המתקפה הנוכחית. כבר שכחנו שרק ביום ה' שעבר, 8.10, החליט הדרג המדיני, קרי: נתניהו-יעלון, לדחות הצעה שהונחה בפניו, להטיל סגר על השטחים. אז מה הפלא שהאויב ראה בשחיחות קומה זו פחדנות וכניעה לאלימות, ויצא ממנה ל'התנגדות עממית'? ביזיון.

2. לא ניכנס לוויכוח ההלכתי בדבר האיסור, או לחלופין החובה הדתית מדין כיבוש, להיכנס לתחומים המותרים בהר-הבית, לאחר טבילה והיטהרות. אך על שני צדדי המחלוקת, לזכור שהרמב"ם, הפוסק הגדול, אכן עלה פיסית להר-הבית - וביום ב' הקרוב, ו' במרחשוון, ימלאו בדיוק 850 שנה לעלייתו.

וכך מעיד הנשר הגדול באיגרתו: "יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה. ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשוון, שנת ששה ועשרים ליצירה [ד' אלפים תתקכ"ו]. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה... ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשוון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה'... וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה, מהרה אמן".

אין ספק שאילו הגיע הרמב"ם כיום להר-הבית, לא היו השוטרים משרתי הוואקף מאפשרים לו להתפלל מול פני הקודש. כך זה נמשך כבר 48 וחצי שנים. והכל דווקא – לא יאומן! - בעטיו של נסיך ליכודי, שיעץ בקלות דעת פושעת, לוותר על נוכחות יהודית בהר בית ה', והפקירוֹ לשועלי האויב.

היה זה כזכור שר הביטחון דאז משה דיין, שהורה למסור את מפתחות הר-הבית לוואקף. הוא פקד על הרב הראשי לצה"ל, אלוף הרב שלמה גורן זצ"ל, להסיר כל סממן יהודי מהר-הבית, לאחר שאלה כבר נקבעו בשטח, כולל הנפת דגל ישראל בראש כיפת הזהב. דיין, שחולל בכך סוג של בכייה לדורות, נימק בציניות את החלטתו הבלתי נסלחת: "מי צריך את כל הדתיקאן הזה?"

מאחורי החלטתו המרושעת, האנטי לאומית, עמד למרבה הפלא רוויזיוניסט ותיק, נסיך ליכודי. על-פי דן מרגלית, היה זה מאיר שמגר, לשעבר חבר האצ"ל שנאסר על-ידי הבריטים והוגלה לקניה, והפך לפרקליט הצבאי הראשי, וב-1967 היה היועץ המשפטי לממשלה. הרוויזיוניסט הגאה הזה לחש עצת אחיתופל נואלת זו באוזני דיין - אף שאין ספק, שבימים ההם, תחת הרושם המשתק של הניצחון הישראלי המדהים, ניתן היה לבצע שינויים מרחיקי לכת בהר-הבית, כפי שאכן בוצעו במערת המכפלה, ללא כל ציוץ ערבי. הנסיך המפא"יניק דיין, והנסיך הליכודי שמגר, לא הכירו בגודל שעת הרצון שהייתה אז.

לידיעת הליכודניקים המתאוננים שהממשלה שוללת מהם את זכותם הטבעית, לעלות ו/או להתפלל על הר-הבית. נתניהו רק הולך בדרכו של שמגר.

3. ולמרות התבוסתנות הימנית המתמשכת, אין ספק כי עַם הנצח ינצח את עַם הרצח, גם במחיר נכבה שנייה לרוצחים.