איך להתמודד עם הטרור?

הטרור המסלים בשטחי המדינה מחייב, מטבע הדברים, נקיטת אמצעי-הגנה מתאימים. גם אם לא ניתן לחסל ולמגר אותו טוטלית - אפשר בהחלט למצוא מענה הולם להחלשתו. כתר על שכונות ערביות במזרח-ירושלים וצפונה ממנה, בצד סגר כללי על שטחי יהודה ושומרון - הם רק שני אמצעים יעילים שכאלה לבלימה מהירה של הגל העכור.

בד בבד עם אלה חשוב, כמובן, לגלות עירנות ודריכות. עין רואה ואוזן שומעת יעילות כמובן כדרכי הרתעה. גם הגנה עצמית בהחלט לא תזיק: ג'ודו, שיאצו וגם קאראטה - עשויים להרתיע את מי שיתקוף.

הרי הם הוכיחו עצמם לא אחת בעבר.

לרישיון לשאת נשק יש יתרון די ברור. אין כמותו להעניק ביטחון כנגד תוקף. למי שאין - יסתפק בתרסיס, של מים או גז, שנועד להלום, לשתק ולבלום התקפה אפשרית מצד מחבל.

והיה אם

אם המצב יקצין עוד יותר - יש אפשרות לגיוס-מילואים. בצד השוטרים זהו כוח מרתיע ורב-עלילות, שהוכיח עצמו לא אחת בעבר. הוא ידאג להשיב את החיים לסדרם ולהחזיר, כמובן, על-כנו את השקט.

באמתחתנו נותר, לבסוף, עוד נשק-חרום: החזרת הממשל הצבאי לקדמותו בישובים הערביים במדינה. הוא אמור להיות מוטל, אם חלילה יזדקקו לו, כ"נשק יום הדין". הפעלתו עלולה להיות חיונית כל אימת שההתפרעויות, נוסח אלה שהיו ביפו, נצרת ואום אל פאחם, יישנו ויתפשטו גם לעבר ישובים ערביים נוספים בארץ. הדברים אמורים במסגרת פעולות האיבה הננקטות על-ידי מי שנחשבים לגיס חמישי, המזדהה ומשתף פעולה עם הטרור הפלשתיני.

הממשל הצבאי, למי ששכח, פעל במדינה בשנים 1948-1968, במסגרת תקנות ההגנה לשעת-חרום, והוסר רק לאחר שהוברר\ למעלה מכל ספק, שהישובים הערביים אינם מהווים עוד סיכון ביטחוני. למותר לציין שהשבתו על-כנו של ממשל שכזה אינה רצויה, אלא בכורח מציאות אכזרית שתיכפה יום אחד על כולנו.