השאיפה לשלום עיוותה את ראיית המציאות של מנהיגינו, והם תרים כמו מוכי-הלם אחר מנהיג ערבי, שיסכים להתדיין אתנו על עתידנו. וצריך להוסיף כאן הסתייגות חשובה - לא כולם איבדו את הצפון, ולא כולם נכנסו לוורטיגו של שלום.
בין המעטים, שלא הוכו בסנוורי השלום, נמצא משה בילינסון, העורך המיתולוגי של דבר, שהיה לכאורה בטאון ההסתדרות, אך נשא את דברה של מפא"י. בסוף שנות השלושים למאה הקודמת, הוא הבין היטב, כי אם נפגין חולשה לנוכח המכות, הניתכות עלינו - לא נשרוד.
1 כחמש-עשרה שנה קודם לכן, משיג זאת בבהירות מדהימה זאב ז'בוטינסקי, מייסד גדוד נהגי הפרדות, הגדודים העבריים והתנועה הרוויזיוניסטית. הוא קרא לרעיון - "קיר הברזל". לדבריו, עלינו להקיף את היישוב היהודי בארץ בקיר ברזל, שיסמן לערבים את נחישותנו ואת אי-יכולתם לנו. רק כשישתכנעו בכך, נוכל, לדברי ז'בוטינסקי, להגיע אל המנוחה ואל השלווה.
2 אחרי כמאה שנות מאבק בטרור הערבי ובצבאות ערב, קשה להגיד, שהציבור השתכנע באמיתות הכל-כך בהירות של בילינסון ושל ז'בוטינסקי. אדרבה, הציבור הישראלי הלך שולל אחרי מקסמי-שווא של כל מיני חלילנים מהמלין ואחרי נוכלים מדופלמים, שהבטיחו בזדונם שלום, קטפו פרסים בינלאומיים, והביאו במחיר כבד לא-כלום, שהמיט אסון.
אם העתיד צופה המשך הלחימה - במאמר שאלתו המפורסמת של אבנר בן נר, "לנצח תאכל חרב".
3 - אנחנו צריכים לעסוק הרבה יותר בטיפוח החוסן, ולהכין את הציבור לקראת שנים ארוכות של מאבק.
המאבק הממושך מובטח, כיוון שהעימות היהודי-ערבי במזרח התיכון מקבל בהדרגה מתווה של מלחמת דת (ג'יהאד), שנועדה להשמיד כל זכר לנוכחות יהודים (כמו זרים אחרים - למשל, נוצרים ודרוזים) במרחב. הטיהור האתני, שעושה דאעש בסוריה ובעירק, הנו דוגמה לצפוי לנו אם נתרשל ואם נשכח. מקורם של המעשים בכתבי הקודש המוסלמיים ובכתבי המטיפים למיניהם. הכל ידוע למי שטרח להתעניין, ואין בזה כל חידוש. אך אלה אינם נתפסים בהבנה מערבית, העומדת משתאה מול פרצי האלימות והשנאה, המחזירים אותנו לימי הביניים ואולי עוד יותר אחורה.
במלחמה אין עושים ויתורים לאויב, אלא כאלה שתורמים לחיזוק המערך - קיצור קווים בשלב מסוים, כדי לבסס את ההגנה, ולצאת מהם להתקפה.
הרעיון למסור שטחים לידי האויב - גם אם זיכה את השוטים (?), שהגו אותו בפרס נובל לשלום - הוא רעיון עוועים. ובעיקר, כשלוּוה בייבוא אלפי מחבלים חמושים ארצה. כדי להבין את טירוף המערכות - נשווה את הסכמי אוסלו ההזויים לרעיון המטורף, שלא מומש, למזלנו הרב, להחזיר את הגולן לסורים תמורת פיסת נייר, שעליה נאמר בתלמוד, שהיא טובה רק לצור על-פי צלוחית
4 - כלומר, אינה שווה פרוטה.
ולמה אינה שווה פרוטה?
באיסלאם נקבע, לאור מעשי מוחמד (תקדים הסכם חודיביה): אין צורך לכבד הסכם עם האויב. לפי פוסקי ההלכה המוסלמית, ניתן לכרות הסכם עם האויב, אם הוא משרת את המוסלמים, הנמצאים בחולשה ובנחיתות מול האויב; והוא יופר ללא כל רגשי אשמה כשירווח למוסלמים, ויגבר כוחם.
יתר על כן, למדתי מפרופ' משה שרון, אחד המזרחנים הדגולים בארצנו, שבערבית אין מילה זהה למלה שלום (peace). יש 'סוּלֽח', אך הוא רק בין מוסלמים.
צדקת הדרך
אפשר לנצח טרור, וצבאות רבים עשו זאת במאה העשרים - בניגוד לאגדה העירונית, שמפיצים חסידי הטרור ומעריציו. לא איכנס כרגע לצדדים הצבאיים של הלוחמה בטרור (לוט"ר), או של הלוחמה בג'יהאד.
ראשית, אדבר על ההיבט החשוב ביותר בעיניי: צדקת הדרך היא הבסיס המוצק לחוסן הלאומי וגם לרוח הלחימה של הגיסות. צדקת דרכנו מבוססת על ההבטחה, שניתנה בברית בין הבתרים, לאמור - "... לזרעך נתתי את הארץ הזאת ...".
5 כבר בברית בין הבתרים נחזתה שיבתנו לארץ המובטחת. ארץ-ישראל - בלי התייחסות לגאוגרפיה - וירושלים הנן ערשו של עמנו, ובלעדיה אין לו קיום.
כלומר, ההבטחה המקראית צריכה להיות נהירה לכל אחד מאתנו מקטון ועד גדול; ולא רק היא. מערכת החינוך צריכה להנחילה כערך בסיסי בחינוך, והיא צריכה להיות תשתית להכשרת הלוחמים.
אין פלא, שחלק מהמאבק הערבי ביישות היהודית בארץ-ישראל הוא השמדת כל זכר לעברה היהודי של הארץ (ולא רק בהר-הבית). ואין תימה על כך, שהאויב מבית מתנקש בלימודי התודעה היהודית והתנ"ך.
מול הקנאות המוסלמית, עלינו להציב צעירים ומבוגרים, נאמנים לעמם ולארצם, שיודעים היטב את ההבטחה, ומוכנים להגשימה בכל מאודם.
נחישות
את החוסן הלאומי יש לפרוט לנחישות, הנובעת מצדקת דרכנו. אנחנו במלחמה ארוכה, שטעויות אבות המדינה וממשיכיהם הנציחו אותה. טעויותיהם נטעו בקרב האויב המוסלמי אשליה, שימיו של המפעל הציוני - שיבת ציון של העם היהודי - ספורים, והם משלים את עצמם שאנחנו עוד צלבנים, שבאו, נוצחו וברחו. אלא שבניגוד לצלבנים, ששבו לארצות מוצאם באירופה - אין חלופה לארץ אבותינו.
לכן, צריך להתכונן למלחמת חורמה ארוכה ומתישה, שאסור להפסיד בה בשום מערכה. אנו נלחמים כבר כמאה שנה, ואולי נצטרך לשאת חרב עוד מאה שנה, לפחות - עד שתשקוט הארץ. במלחמה זו צריך להכות באויב, הקם עלינו לכלותנו, קשה וביד בטוחה, ולזכור כל הזמן את דברי חז"ל לגבי מלחמת חורמה אחרת של עמנו, "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים".
6 בפרק הבא: מילים הורגות
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
