רוצים למשול? מישלו!

"מה שאני יכול לומר היום בביטחון, כתוצאה מהשיחות שקיימתי, הוא שאפשר להגיע להסדר קבע לא בתנאים הגלויים שמציגים הפלשתינים, אלא בפשרה משמעותית (מצידם). גיליתי אצלם פער בין הססמאות לבין הבנת המציאות, שהוא גדול הרבה יותר מן הפער אצלנו. הם מוכנים להסדר מתוך ויתור על רוב השטחים, בלי עקירת יישובים, בלי חזרה לגבולות 67?, ועם הסדר בירושלים שיהיה מתחת לרמת עירייה." - יוסי ביילין, שר המשפטים בממשלת ברק, לאחר חשיפת מסמך הבנות ביילין-אבו מאזן.

ממשלת ישראל הנוכחית, היא ממשלה ימנית קלאסית. כלומר, על-פי המצע של מפלגות הקואליציה מלבד מפלגת השלטון - הליכוד, שלא ראתה לנכון לפרסם מצע לקראת הבחירות האחרונות, כולן ככולן מפלגות המתנגדות לחלוקת הארץ ולהפרדה מדינית-ביטחונית. גם מפלגת "כולנו", שמתיימרת כביכול להיות מפלגת מרכז, מציגה "אופק מדיני" עמום, כמסורת המפלגות מסוגה זו. לפיכך, אין לכאורה מי ומה שאמור להפריע ולטרפד את מהלכי ממשלה, מלבד היא עצמה.

ידוע שבשנת 1994 לקראת החתימה על הסכמי אוסלו, כאשר מפלגות הימין היו באופוזיציה שהנהיג נתניהו, הן שללו, הפגינו וביקרו ללא הרף את ההסכמים המתגבשים. גם לאחר הרכבת ממשלת הליכוד ב-1996, הייתה זו ממשלת ימין קלאסי. ממשלה זו, יכלה לחזור בטענה כלשהי המבטלת את הסכמי אוסלו ולממש את מדיניותה.

מה בפועל נעשה?

ראש הממשלה נתניהו, התיישב על הכיסא ב'הסכם וואי' וחתם על הסכם ויתורים המקנה 13% משטחי איו"ש לטובת הרשות הפלשתינית.
הוא עשה זאת בלחיצת יד לאותה דמות רצחנית, תומכת טרור, שאתה שלל בכל תוקף לבצע איזה שהוא סוג של מו"מ כאשר היה ראש האופוזיציה, הדמות אותה ראה המון בתמונות ההפגנות הימין שלפני רצח רבין, יאסר ערפאת.

עניין זה הביא למעשה להפלת ממשלתו הראשונה, ומאז נעשה רושם שנתניהו הפוליטיקאי מאוד נמנע, חשדן, קפדן וזהיר בנוגע לתהליכים מדיניים.

הליכוד ונתניהו של היום, מציגים לראווה את 30 המנדטים מהבחירות האחרונות, וגם היום ישנם כאלה בימין שעדיין מתלוננים על הסכמי אוסלו. רק מה? אולי הם שכחו שהייתה קיימת כאן לאחר מכן כמו גם היום, ממשלה ימנית.

כבר עוד מעט עשר שנים שיש כאן ראש ממשלה, שמדבר בצורה רהוטה, נואם נאומים דרמטיים, אבל רמת הביצוע שואפת לסטטוס-קוו ללא שום התקדמות ממשית.

ראש ממשלה שאינו מרבה, אם בכלל לענות לשאלות התקשורת הישראלית, במקום זאת שריו וחברי מפלגתו נשלחים להגן עליו. אין שום סימן לפעילות פרואקטיבית, גרוע מכך אין אפילו אופק למדיניות כלשהי שקשורה לביטחון המרחיק את מדינת ישראל, מאיום של מדינה דו-לאומית ונפרד בצורה מדינית מאחריות סוציאלית לפלשתינים.

לרוב ההחלטות מתנהלות בצורה ריאקטיבית, המתבססת על פעולות לשימור מעמד פוליטי בלבד. ציבור לא מבוטל כיום שהולך ומתחזק ממחנה הימין הלאומי, רואה בארץ ישראל השלמה, הגשמה והבטחה אמיתית על-פי התורה לעם ישראל.

במסגרת הרקע למו"מ לשלום עם מצרים שהחלו כבר בשנת 1975 (תקופת ממשלת רבין הראשונה), נחתמו בין ישראל למצרים הסכמי ביניים שבהם התחייבות מצד המדינות לאי נקיטת איום או שימוש כלשהו בכוח, כמו-כן ניתנה הצהרה כי הסכסוך במזרח התיכון בכלל ובין ישראל למצרים בפרט, אינו יכול להיפתר בצורה צבאית כוחנית, אלא דרך שלום.

ממשלת ישראל מצדה התחייבה להעביר לידי המצרים, את שדות הנפט באבו רודס. כשנערכה בתקופה זו הצבעה בכנסת, תמכו בכך כ-70 ח"כים וכ-43 ח"כים התנגדו. מי שעמד בראש המתנגדים, היה ראש האופוזיציה מנחם בגין.

בשנת 1977, נאם נשיא מצרים אנואר סאדאת, בפני מועצת העם המצרי, על רצונו להגיע לירושלים ולנאום בכנסת. יומיים לאחר מכן, התקשר ראש הממשלה מנחם בגין ("ממשלת המהפך") והזמין את הנשיא סאדאת לביקור בירושלים, ההמשך כבר ידוע.

בשנת 1987, בעת כהונתה של ממשלת האחדות הלאומית הראשונה, נחתם בלונדון הסכם ביניים בין שר החוץ, שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן.

ההסכם שנחתם בחשאי, קבע מסגרת לועידה בינלאומית בחסות האו"ם, למציאת פתרון כולל לסכסוך הישראלי-ערבי, ופתרון לבעיה הפלשתינית. ברמה העקרונית, ועידה זו נועדה לקדם את פתרון "האופציה הירדנית", שבסיסה הממלכה הירדנית תחזור לתפיסת השלטון באוכלוסייה הפלשתינית בגדה המערבית, ובמקביל לכך יחתום מלך ירדן על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי הבעיה הפלשתינית, תוצג בוועידה על-ידי הירדנים ונציגי אש"ף לא יוזמנו לוועידה.

יצחק שמיר ז"ל, שכיהן בזמן זה כראש הממשלה אומנם אישר את הוצאת הפגישה לפועל, אך לו ולפרס היו דעות ומטרות שונות לגביה.
פרס שכאמור יזם את "האופציה הירדנית", נתקל בהסתייגותו של ראש הממשלה שמיר ממנה.

שמיר, חשש שהוועידה הבינלאומית המתוכננת עלולה לכפות על מדינת ישראל, פתרון כלשהו המנוגד לאינטרסים הביטחוניים שלה, כפי שהיו בהשקפותיו.

פרס לאחר סיכום עם המלך חוסיין, ניסה לקדם את ההסכם באמצעות ערוץ אמריקני, וזאת על-מנת שיציגו אותו כפרי יוזמתם. שמיר שלל זאת נחרצות, ושלח את משה ארנס לארה"ב, לפגישה עם מזכיר המדינה האמריקני, גו'רג' שולץ בכדי להבהיר כי ישראל אינה רואה בעין יפה, בניסיונה של ארה"ב ליזום ועידה לשלום, וכי מהלך שכזה מציג התערבות בוטה ופסולה של ארה"ב, בעניינה הפנימיים של מדינת ישראל.

כאשר הבינו בבית הלבן, שממשלת ישראל מיוצגת למעשה על-ידי שני קולות, העדיפו בממשל האמריקני שלא לקדם את היוזמה. לאחר מכן עוד באותה שנה, פרצה האינתיפאדה הראשונה.

כחלק אינטגרלי מהסכמי אוסלו, ימים ספורים לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הושלם מסמך שנקרא "הבנות ביילין-אבו מאזן". המסמך שכלל לאחר דיונים חשאיים רבים, נסיגה ישראלית מכ-90%-95% בשטחי הגדה המערבית. כמו-כן, כ-130 התנחלויות ישארו בתחומי מדינת ישראל, 50 מהן ישארו בריבונות פלשתינית. בבקעת הירדן ישארו כוחות של צה"ל, אך היא תימסר למדינה הפלשתינית אשר תהיה מפורזת. המדינה הפלשתינית תכיר במערב ירושלים, כבירת ישראל. מדינת ישראל, תכיר בשטח שנקרא אל-קודס לפני מלחמת ששת הימים וגדול מהשטח שסופח לישראל בשנת 1967, כבירת המדינה הפלשתינית ויכלול ריבונות על מתחם הר-הבית בלבד.

לכאורה, נראה מסמך ויתורים שופע מצידה של ישראל, רק מה ? אם שמים לב ל-50 ההתנחלויות שנשארות בתחומי ריבונות פלשתינית, ולכך שצה"ל נשאר בבקעת הירדן, מגלים תמונה שונה בה, יהודים לא יעקרו מבתיהם ואף תובטח להם ערבות ביטחונית מצידה של ישראל, וזאת על-פי הסכמה עם אבו מאזן, כי ישובים אלו לא יהיו ליהודים בלבד. כמו-כן, ירושלים תישאר מאוחדת בריבונות ישראלית מלבד מתחם הר-הבית, ומעל מסגד אל-אקצה, יונף הדגל הפלשתיני.

השטח שנקרא אל-קודס לפני מלחמת ששת הימים, היה אבו-דיס. ישוב פלשתיני ממזרח לירושלים, שהיה אמור על-פי מסמך ההבנות להיות בירת המדינה הפלשתינית.

לאחר רצח רבין, נדחה המסמך על-ידי פרס (ככל הנראה,זה אולי היה אמור להיות זמנית עקב חשש לאיבוד קולות בבחירות 1996).
נתניהו כאמור זכה בבחירות אלו, והמסמך נקבר.

כאשר אהוד ברק, זכה בבחירות 1999 ונבחר לראשות הממשלה, יוסי ביילין נכנס לתפקידו כשר המשפטים, וכחבר בקבינט המדיני-ביטחוני.

בשנת 2000 ערב פסגת קמפ-דיוויד, הציג ביילין את המסמך בישיבת הקבינט. התקבל הרושם שהצעתו של ברק לפלשתינים, אמורה להיות מבוססת על-פי מסמך זה.

מה קרה בפועל?

כפי הנראה, בהצעתו של ראש הממשלה אהוד ברק עלתה גרסה נוקשה יותר של המסמך. ממה שידוע, ניתן להבין כי ערפאת כבר אישר את תוכן המסמך בעת גיבושו הסופי.

מתן האישור של ערפאת לא היה מפתיע, נפוצו ידיעות ש"הקרקע נשמטה מרגליו" לאחר כניעתה של עירק במלחמת המפרץ, כאשר תמך בסדאם חוסיין, ולאחר שמדינות חצי האי ערב הסתייגו ממנו בעקבות כך. כמו-כן, נפילת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי דחפו אותו יותר להבנה שקבלת לגיטימציה, תוכל לבוא לידי מימוש רק דרך תהליך מדיני.

אז מה הייתה הבעיה?

ברק התעקש על כך ודרש שהסכם סופי, ילווה בהצהרה פלשתינית חד-משמעית הקובעת את סיום הסכסוך לפני חתימה כלשהי. דרישה שכזו מבחינת הפלשתינים, לא הייתה מקובלת וזאת מכיוון שעצם הדרישה, מנטרלת סופית את יכולתם לתביעות עתידיות שמבוססות על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם שנקבעו כבסיס חוקי למו"מ, כמו נסיגת כוחות ישראלים חמושים משטחים שנכבשו ב-1967 במסגרת הסכסוך.

ככל הנראה, התנאי המרכזי והגרסה הנוקשה יותר של ברק למסמך ביילין-אבו מאזן, גרמו לערפאת לא להסכים לחתימה על הסדר מדיני, מכיוון שגם לא היה יכול להסתיר הסכמה שכזו מהציבור הפלשתיני.

מיד לאחר מכן עוד באותה שנה, פרצה האינתיפאדה השנייה.
במו"מ שהתנהל בעקבות 'ועידת אנפוליס', הציג ראש הממשלה אהוד אולמרט לאבו מאזן יוזמה יוזמה מדינית חסרת תקדים המבוססת על שילוב של מסמך ביילין-אבו מאזן, "מפת הדרכים" ויוזמת השלום הערבית, התקופה התאפיינה כתקופת 'הודנה' יחסית מול הפלשתינים ורמת הטרור הייתה נמוכה מאוד מאז שנת 1999, רק היסוס של אבו מאזן ברגע האחרון ואולי גם התפטרותו של אולמרט עקב פרשת "מעטפות הכסף" מנעו הסכם מדיני שעליו עד היום אין לפלשתינים תשובה.

המו"מ האחרון מול הפלשתינים שהתנהל בין שנת 2013 לשנת 2014, למעשה כאילו נכפה על ממשלת נתניהו השלישית, לאחר קיפאון מדיני ארוך של שלוש שנים.

אחד התנאים שהוצבו להרכבת הקואליציה מצד ראשי מפלגות המרכז, יאיר לפיד וציפי לבני היו כניסה לתהליך מדיני.

המו"מ שהיה אמור להסתיים תוך תשעה חודשים והתנהל תוך התחייבות לשחרור מחבלים ב-ארבע פעימות, ולמעשה שוחררו עשרות מחבלים בשלוש פעימות, הפעימה הרביעית בוטלה על-ידי ממשלת ישראל, עקב "פיצוץ" השיחות.

לא קשה להבין שתרומה גדולה לכשלון השיחות נבעה גם מהצד הישראלי, הרי כחלק מהקואליציה ומהממשלה, הייתה גם מפלגת "הבית היהודי" שהתנגדה ומתנגדת נחרצות להקמה של מדינה פלשתינית על בסיס גבולות 1967.

המשך הגשת המכרזים לבנייה בשטחים מעוררי מחלוקת ביו"ש בכלל ובפרט ב-E1, גרמו לפלשתינים להאשים את ממשלת ישראל בהכשלת המו"מ.

חילופי האשמות, ניסיונות ההכשלה מצד ח"כ והשרים הניצים השולטים והנשלטים ממרכז הליכוד, ומצדם של השרים נפתלי בנט, אורי אריאל ומפלגת "הבית היהודי". הנם חלק מהגורמים לכשלון נוסף של השיחות, והניסיונות למציאת פתרון כלשהו.

ההסלמה וסימני פריצה לאינתיפאדה שלישית שעלולה להגיע. עד כה, מכחישה הממשלה לסימנים שכאלה.

אז מה בעצם רוצה ממשלת ימין קלאסית הזו? לאן מועדות פניה של מדינת ישראל? הם רוצים לנתב את הדרך בדרכם? שינתבו!, רוצים להחיל את החוק הישראלי ביו"ש? שיחילו!, יש דרכים פתוחות לממשלה לבצע זאת.

זריקת האשמות, ססמאות, ונאומים תוקפניים לא מועילה לאף אחד, מימין או משמאל, אלא רק להגשמת השקפת עולמם הסקטוריאלית, או צורכיהם הפוליטיים.