יגער

השטן מרקד ברשתות משם הוא מדיח צעירים לפגיין ביהודים כאילו יש בה בסכין כוח להוריד את ישראל על ברכיה. אין לה ואין להם. גם אם השטן לוחש על אוזניהם כי הסכינים שבידיהם משולות כסכינים המהפנטות שדעש כרת בהם ראשי בני אדם לעיני התקשורת העולמית, אין להם. השטן יודע. אבל הוא מרקד. מרקד על-רקע חנויות ריקות בעיר העתיקה בפתחיהם יושבים סוחרים מיואשים ומסובב את ראשי הפגיונאים להאמין כי הסטטיסטיקה היא בכלל אמצאה שלו ומי על כן יודע טוב ממנו כי אין כל משמעות לעובדה כי רוב הפלשתינים אינם רוצים באינתיפאדת סכינים אלא בבורגנות הקטנה של קיום חומרי ואין להתחשב ונכון פי כמה להרוג יהודים כדי לסגור חנויות של ערבים.

הוא מרקד בלוויות, מקליט את קולות השבר וקריאות הנקם, מצלם את ההמון המשולהב המניף דגלים, מרתיח את הדם לקראת הלוויות שצריכות לבוא עוד ועוד כדי שעוד ועוד סכינים תושחזנה. ללא הועיל. הוא יודע. אבל הוא מרקד.

הוא מרקד מתוך הרשתות החברתיות לתוך רשתות התקשורת בארץ ובעולם. הוא יודע כי הן חייבות לדווח, כי לשם כך נוצרו אבל הוא גם יודע כי מי מדווח על הפחד זורה פחד, מי שממקד את העדשה על חודה של חרב משול כמי שאומר כי חודה נעוץ בכל מקום. הוא מרקד לקול הצפירה של האמבולנסים הבאים לפנות נפגעים וממלא את האוויר כולו בצפירות כאילו כל הארץ מזעיקה אותם לפנות נפגעיה.

הוא מרקד לתוך מתראיינים מזדמנים הפורקים זעם ראשוני בטקסטים קרועים מתוך ספרי נקם קמאיים. הוא מרקד בין הקוראים לאיפוק ולביטחון בכוח ההתמדה המוסרית של ישראל לבין המזהירים כי איפוק היא כניעתנות עתיקה, גלותית, לא ממין זקיפות הקומה שהעניקה העת הגואלת לחלוצי הגאולה, והוא מסחרר בריקודו את ראשי הכל לומר מה שאין לאומר- לא מימין ולא משמאל, לפחד מה שאין לפחדו, ולא לפחד מפני מה שמצווה לפחד לקראתו.

זה השטן. הוא מרקד על הרעה, על הרעה לערביי השטחים, על הרעה לערביי ישראל, על הרעה למתנחלים, על הרעה לכל יהודי ויהודי בארץ ובעולם, כי השטן איננו רוצה בהיגיון אלא כדי לדעת מה לרקד כדי לסתור אותו. הוא מרקד כי הוא יודע שבשעה שהוא מצליח להדיח את ההיגיון הבריא לתוך מחוזות ההזיות למיניהן, ילוו אותו בתהלוכות ויחגגו עימו את חוסר השחר של שמחתו. זה התענוג הגדול שלו כאן עלי האדמה הזאת שנפשה יוצאת להשתחרר מן השטן והיא עדיין לא יוצאת כי עדיין הוא רוקד ומרקד ועוד מעט גם מרקיד ועדיין הוא מכה בקסמיו האפלים את השכל הישר של המאמינים ושל הכופרים, של המיימינים ושל המשמאילים, של היהודים ושל הערבים, של כותבי העיתים ושל מנבאי הקיצים. הוא קללה. אבל הוא מרקד, כי אפילו, לגודל הפתעתו המשמחת, פתאום במציאות שהוא עצמו ברא אותה במחולות בשחור הבוהק שלו, התחילו השפויים של תמול שלשום לחיות עם הקללה, התרגלו אליה, ניתלים בה כאילו היא והברכה יוצאים במחולות יחדיו.

יגער בך השטן....