לוחית של פרספקס שקוף

לתל אביב אני מתנייד באוטובוסים, ואם בצעידה רגלית בדרך אני יכול לסמוך על האינסטינקטים שלי ועל היכולות הגופניות ולחוש בוודאות די גדולה שמי שיובס במפגש אלים יהיה דווקא הסכינאי. לא כך באוטובוס, כשאתה יושב, ומישהו יושב מאחוריך, ואם יחליט לשחוט תדע רק כשתחוש על גרונך את הלהב.

מאחוריי התיישב אדם, כבן ארבעים, בלי ספק בעל מקצוע, כנראה בתחום הבנייה, בלי ספק מטירה. ברור. היה סיכוי של פחות מאחד למיליון שיהיה מחבל, ועדיין התחושה לא נעימה, ותהיתי אם אספיק לבלום בעזרת התרמיל אם אחוש בזווית העין בתנועה יוצאת דופן. הוא ירד בתחנה הראשונה של ז'בוטינסקי. בלי ספק מתוח אף יותר ממני, ותהיתי אם לא ראוי שבאוטובוסים יהיה מעתה לוח פרספקס שקוף בין כל זוג מושבים לזוג שמאחוריו. מהקצה העליון של המושבים ולפחות בגובה 40 סנטימטר לכיוון התקרה. מה עוד שזה גם ימנע מנשים, בימים כתיקונם, לחשוש ממי שיושב מאחוריהן. סיכוי של אחד למיליון ובכל זאת לא נעים.

כמובן, שאפילו לרגע לא חשבתי לשנות משיגרת המאבק למען מדינה שבאמת יש לה גם זכות קיום. וכך היינו שם היום שבעה. עם רפי רותם. במפגש השבועי בלובי של מבקר המדינה, כתזכורת לכך שאת הנעשה ברשות המיסים, מה שמני מזוז הגדיר כפרשת השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה, צריך לא רק להגיד שחוקרים, אלא גם למנות ועדת חקירה ממלכתית שתחקור באמת, ותהפוך את המדינה הזאת לישרה יותר, ועל הדרך תגרום לחמישים מיליארד שקלים (!) שנגרעים כנראה בכל שנה (!) מהתקציב שלנו בשל "הנחות" שלכאורה עושה הרשות לאנשי שלומנו ולאנשי זרוע, להיכנס לתקציב, ולאפשר לכולנו חיים לגמרי (לגמרי!) אחרים. בעזרת השם.