הניחו לשואה

שוב חזרנו לעסוק בשואה כמרכיב בוויכוחים הפוליטיים והקונספטואליים שלנו בענייני אקטואליה. קשה להבין כיצד בני-אדם, שטוענים לרגישות לשואה, משמעויותיה ולקחיה, אינם מצליחים להבין ולהפנים שעיסוק אובססיבי ושכיח בה, הופך אותה מאירוע מכונן בתרבות האנושית, ל"עוד אירוע" בשרשרת מעשי הפשע הברבריים בהיסטוריה האנושית.

הגיע הזמן להפנים שאיננו מכירים בהיסטוריה האנושית זוועות שוות-משקל לשואה. אילו הכרנו כאלה, הייתה השואה הופכת מ-"השואה" ל-"עוד שואה". יש גורמים בעולם החותרים לכך, וערביי ארץ-ישראל הם כיום מן הפעילים שבהם. דומני שלנו כיהודים אין אינטרס שכך יקרה ולכל מי שמעוניין למנוע שואה נוספת, אסור שיהיה אינטרס כזה.

יכולתי להבין היטב מדוע נדרש ראש הממשלה, נתניהו, "למעורבותו" של חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הידוע לשימצה, במסעות הרצח הנאציים. במציאות של ההסתה הקיימת מראשית ההתישבות החדשה בארץ ועד עצם הימים הללו, שראשיה הם מנהיגי הציבור הערבי המקומי, יש חשיבות להבין את הסכנות שבהסתה ואת מקורותיה. הנאצים ראו ביהודים תת-אדם, הוציאו אותם במילים ממעגל החברה האנושית, טוו סביבם קורי-זוועות וסיפורי שקר לרוב ובסופו של דבר תרגמו תפיסות אלה ל"פתרון סופי". דומה שהערבים ומנהיגיהם דבקים גם כיום בשיטות הנאציות ומחפשים בתומכים חדשים וישנים הבאים משורות החוגים הנאציים באירופה בעלי-ברית בדרכם הישנה-חדשה.

תחילה נקטו במהלכים למנוע הקמתה של מדינה יהודית שבה יוכלו יהודים למצוא מקלט ולהגן על עצמם. את מהלכי ההצלה היהודיים ביקשו לשחוק בין פרעות בארץ-ישראל, מדיניות "ספר לבן" בריטית שתבלום הגירת יהודים ושת"פ עם היטלר לחיסול מי שכבר הגיע או יגיע, כאשר יכבשו הנאצים את האזור וישלטו בו¹. את הכנותיהם ביססו לא רק על רעיונות "יצירתיים" אלא גם על הערכות מעשית בארץ, נוסח עמק דותן². לאחר שכשלו במהלכים ההם וקמה להוותם מדינה יהודית, הם פעלו ופועלים במרץ, באותן שיטות, לחיסולה של מדינת-היהודים.

קראתי את הדברים והאזנתי להם בשידורים בערוצי תקשורת אחדים. אין ספק שראש הממשלה לא בחר באופן הצגה אופטימלי של הרעיונות שאותם ביקש ככל הנראה להבליט ושיחק לידי יריביו הפוליטיים והאישיים. חבל. כמו-כן, אין גם ספק שהמנהיגות הערבית בארץ-ישראל, בראשות המופתי, הייתה נגועה באנטישמיות, חיפשה שת"פ עם גרמניה הנאצית ואילו הסתייע הדבר בידה לא הייתה בוחלת בהשתתפות פעילה בהשמדת יהודי ארץ ישראל והמרחב המזרח תיכוני כולו.

בנדון זה, המנהיגות הערבית המקומית אחרי 1948 אינה שונה ואין זה מקרה שעבודת הדוקטורט של אבו-מאזן עוסקת בהכחשת שואה, והוא אינו יחיד בכך. מאידך-גיסא, הנרטיב שאימצה לעצמה אחרי כשלון ניסיונות ההשמדה של מלחמת השחרור, נראה "מוצלח" יותר בלבוש "סיפורי הנכבה"...; האנלוגיה - לעיתים מרומזת ולעיתים מפורשת עד כדי התרסה מכוונת - איננה מקרית, היא בנויה ליצירת עיוות תודעתי אצל השומעים - ידידים ויריבים כאחד, ומצליחה בכך לא רע, בין היתר בעזרת שוטים מקומיים.

מכל הסיבות הללו חייבים להמנע מזילות השואה והכלל הראשון לכך הוא שימוש מדוד בה, בסיפוריה ובלקחיה. בנוסף לכך, יש לנהוג זהירות מירבית בשימוש סמלי או מטפורי בה כאשר היסוד לכך מפוקפק או בלתי-ראוי בעליל.

לאחרונה קראתי מאמר שכתב אהרון שחר³ ובו הוא עושה שימוש לא ראוי בשואה לדיון פוליטי אקטואלי, ע"י טביעת מטבע הלשון "שואה עם עצימות נמוכה". כוונתו חיובית אבל שגויה מיסודה משום שחיבור השואה עם עצימות נמוכה הוא אוקסימורון מובהק!

במבט ראשון נראה המאמר שקול, מאמר שהושקע בו שיקול דעת ויש בו כמה וכמה נקודות למחשבה. עם זאת על-רקע האמור לעיל, שלושה היבטים מרכזיים בו אינם מקובלים עלי:

• איש אינו מנסה להסביר את ההוויה של ההיסטוריה האנושית ואת האלימות המלווה אותה תמיד באמצעות צמד המילים "ככה זה". צמד מילים זה הוא פשוט בריחה מהסבר.

• הרמה המוסרית בעולם אינה הומוגנית ואינה "בלתי תלויה בדבר...". לכן, אין ומעולם לא היה בסיס להתנהלות עולמית מוסרית כוללת, ומשטרי -הכוח הם עדיין הגורמים הקובעים את המציאות, גם במערב "המתקדם".

• לעיסוק בעוינות הערבית כלפי ישראל או בלקחי-שואה אמיתיים, אין שום צורך לצרף לדיון את קוריאה הצפונית. קוריאה הצפונית היא גורם-כוחני, שמרוסן על-ידי איום סמוי וגלוי של כוחות חזקים יותר; ומשלא יהיה מרוסן, יתנהג אחרת.

ההיסטוריה האנושית רוויה מלחמות, רציחות-המוניות, וחיסולים של שבטים, עמים, עדות, דתות וכו'. דרכו של האיסלאם היא "דרך החרב" (דין אללה בסייף...) ואין שום סיבה להתפלא על דרכי התנהלותם של הערבים גם בגל הטרור הנוכחי.

כל המעשים הנ"ל אינם שואה; הם רצח. רצח שהתחיל במעשה קין והבל ונמשך בצורות שונות במאבקים בין בני האדם עד היום. הסכסוכים הלאומיים, הבינלאומיים, הבין-דתיים והבין-עדתיים למיניהם אינם שואות, אבל בתנאים קיצוניים במיוחד הם עשויים לגלוש לעבר מציאות דמוית-שואה. מה שהופך שואה לשואה הוא שמבצעי מעשי ההרג אינם רואים בהרג אמצעי להשגת מטרות, אלא מטרה בפני עצמה!

שואת-אירופה הייתה אירוע קולוסלי, מפני שעמדה בבסיסה אידיאולוגיה תומכת ומכוונת (תורת הגזע). היא מוקדה בקבוצה אתנית עיקרית אחת (היהודים) ובוצעה כמדיניות לאומית (גרמנית) על-ידי מוסדות המדינה. תוכנית-העללביצוע נותקה ממהלכים מדיניים וצבאיים שנועדו לשרת מטרות לאומיות גרמניות כאמצעי והפכה למטרה מקבילה ובלתי-תלויה במטרות האחרות. יהודי אירופה, שנגדם כוונה השואה, היו מחוסרי מולדת ומחוסרי כושר בסיסי להתמודד מולה עם סיכוי סביר להשרדות חלקית לפחות.

לפיכך, נבנו והופעלו בה שיטות יעודיות וממוקדות בה ובה עצמה⁴. לשימוש במושג שואה באופן "חופשי" יש יתרון, משום ששואת אירופה היא כיום מושג בינלאומי מוכר ומזוהה עם זוועה אנושית שהיא בלתי-אנושית בעליל. הכתרת מעשה כשואה, טומן בתוכו אינסטינקטיבית משמעות של השמדה שטנית, מכוונת ובלתי מתקבלת על הדעת. דווקא משום כך יש להמנע מזילות השימוש בו.
בד בבד עושה שימוש לא ראוי במושג השואה, עוול לשואת אירופה, מפני שאנו מציבים איום פוטנציאלי שניתן להתמודד מולו ולהאבק בו ברמת סבירות גבוהה של הצלחה, לצד עובדה היסטורית שאינה ניתנת עוד לתיקון - כשווי-ערך.

לכן, אני חוזר על דברים שאמרתי קודם, שאין מקום לדבר על "שואה בעצימות נמוכה", מפני שזהו אוקסימורון ומפני ששואה אינה מעשה בעצימות נמוכה כי-אם להפך! בהתייחסות למאבק הישראלי-ערבי, אפשר וצריך לדבר על מלחמת התשה רב-שנתית, שטרור אלים נגד אזרחים לא לוחמים הוא אחד המכשירים המרכזיים בה.

מלחמה היא ניסיון של צד אחד לאכוף בכוח על הצד האחר את רצונותיו. דוקטרינות המלחמה עשויות להשתנות, אבל יעדה הבסיסי הוא תמיד אותו יעד - כפיית רצונו של צד אחד על הצד האחר ומי שאינו מבין זאת אינו מבין את טבע המלחמה.

מטרת הערבים במלחמתם בישראל - בין אם בעצימות גבוהה ובין אם בעצימות נמוכה - היא אותה מטרה: נסיון לחסל את הקיום הלאומי היהודי. הם משתמשים לשם כך ברעיונות ובתקדימים מכל הבא ליד ובכלל זה בשיטות נאציות ובניצול לרעה של השואה. הסכנה לא תחלוף כל עוד לא ייסוגו הערבים ממדיניותם כלפי ישראל והיהודים.

ליבת הסכסוך הייתה ונותרה חוסר רצונם של הערבים להכיר במדינה יהודית בארץ ישראל. ג'יבריל רג'וב, מראשי הרשות, ב"גילוי הלב" שלו בפסטיבל התקשורתי החדש לזכר רבין, שהוא למעשה מסע לחידוש הדימוי הנשחק של הסכמי אוסלו ואדריכליהם, אומר במפורש ולא במקרה, שהכרת ישראל בזכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית היא מבחינת הערבים גולת-הכותרת של ההישג הפוליטי הגלום בהסכמים אלה. אולם, מה שקיבל עם ישראל בתמורה לוויתור אדיר זה, הוא קובץ סיפורי הבדים של פרס, שביקש לשכנע את הציבור שהמהלך היה הדדי.

המו"מ הישראלי-פלשתיני בעשור האחרון הוכיח שדברי פרס היו הבלים. ככל שחולף הזמן והערבים חושפים את פרצופם האמיתי, אני הולך ומשתכנע שאלמלא נרצח רבין ואם הוא אכן אותו מנהיג לאומי שמתאר לנו השמאל, הוא הראשון שהיה פועל לביטול הסכמי אוסלו ולהחזרת "גולת טוניס" למקום מוצאה.

דווקא השונות במצבים בין ימי השואה לימים אלה - העובדה שלרשות היהודים עומדת מדינה ריבונית חזקה - מאפשרת ומצדיקה התנהלות יהודית שונה מול האיומים הערבים. רבים מהיהודים עדיין לא הפנימו עובדה זו, ועיקר מאמציהם מופנה לחיפוש דרכים הזויות לרצות את פריצי-האדםהחדשים ולהכנע לאלימותם מבלי לסכן דבר. אין בנמצא פתרון כזה. ככל שהמניעים הערביים דומים יותר לאלה שהנחו את גרמניה הנאצית, גם הסכנה הטמונה בחולשה וכניעה לגחמותיהם, גדלה והופכת למאיימת יותר.

מה שקורה כיום איננו שואה, לא בעצימות נמוכה ולא בעצימות גבוהה; אבל יש בו מרכיב עמוק של איום קיומי פוטנציאלי. על ישראל לנהוג בו ככזה - בענייני פנים, בענייני חוץ ובענייני ביטחון - "בלי מורא ובלי משוא פנים..." סיסמת הקרב האווילית של השמאל הישראלי גורסת ששלום עושים עם אויבים - אין מטופש מזה. באויב נלחמים! שלום עושים עם אויב שהחליט לזנוח את דרך המלחמה!!! לא רק במילים אלא גם במעשים.

חובה עלינו לדחות כל נסיון מבית וכל ניסיון זר להוביל אותנו שוב בדרך שתהפוך את האיום למציאות. די בנסיון היסטורי אחד כזה, ושום נימוק שמסכן את הקיום אסור שידחוף אותנו שוב להמר על גורלנו בכדי להיות "יפי-נפש" מוכרים. את פרס נובל הבא אפשר מצידי להעניק לאסד מסוריה. זה שקיבלנו אחרי הסכמי אוסלו היה מקח טעות וחבל שרבין הסכים ל"הצטוות" עם ערפאת לצורך קבלתו⁵.