נאור נגד גונן? מה באמת התרחש

חלק מאמצעי התקשורת עשו מטעמים מהעימות בין הנשיאה מרים נאור לבין האם השכולה דבורה גונן בדיון בבג"ץ (29.10.15) על הריסת בתיהם של מחבלים, כולל אלו שרצחו את בנה, דני ז"ל. הבעיה היא, שהדיווחים הללו – שלפחות אחד מהם נכתב בידי מי שבכלל לא נכח באולם – הוציאו דברים מהקשרם, וההקשר כאן היה חשוב מאוד.

עמותת אלמגור, המייצגת נפגעי טרור, ביקשה להצטרף כמשיבה בעתירות. בג"ץ לא אישר ולא דחה את הבקשה, אך נאור והשופטים חנן מלצר ונעם סולברג אפשרו לנציגיה להתבטא. הראשון היה יו"ר העמותה, מאיר אינדור, ואחריו קמה גונן. יש לשים לב: מדובר במי שמבחינה פורמלית אינם צד לדיון, ולכן בכל נושא אחר כלל לא היו מקבלים את זכות הדיבור. אבל בג"ץ, כמו בעבר, נתן להם לדבר – מתוך כבוד להם ורגישות לכאבם.

כבר המשפט השלישי של גונן נשמע כהתקפה ישירה על השופטים: "הפכתם את הקורבנות לאשמים", הטיחה בהרכב. נאור לא הייתה יכולה ולא הייתה רשאית לעבור על כך לסדר היום. מעבר לכך שכאמור האפשרות לדבר הייתה לפנים-דלפנים משורת הדין, יש כללי נימוס מינימליים. לא מדובר בכבודם של השופטים, אלא בכבודה של מערכת המשפט – ובכך חייבים כולם. לכן, ההערה של נאור – בטון נחרץ אך שקט – הייתה מחויבת המציאות. אחרי ההערה הזאת, השופטים לא הגבילו בזמן את גונן ואת אליעזר רוזנפלד, אביו של מלאכי ז"ל.

משום מה, לא ראיתי דיווחים על הביקורת החריפה שמתחו השופטים על כמה מבאי-כוח העותרים ובראשם עו"ד לאה צמל. זו נראתה כמי שלא רק מייצגת את המחבלים ומשפחותיהם, אלא גם מזדהה איתם. דומה שגם השופטים הרגישו כך. כאשר צמל ביקשה להסתמך על דיווחים עיתונאיים, אמרו לה מיד שלושת השופטים את מה שיודע כל סטודנט שנה א': זו לא ראיה בבית המשפט. כאשר היא המשיכה, תמהו השופטים האם היא מתכוננת לדיון או קוראת עיתונים.

צמל חטפה במישרין מסולברג וממלצר, כאשר התפרצה לדבריו של אינדור. "אב שכול מדבר לימין גבירתי!", הרים סולברג את קולו. זה לא עזר, ואז גם מלצר העיר לה. צמל לא טרחה להתנצל, כשם שלא התנצלה על איחורה – כמעט רבע שעה – עד שנאור העירה לה בסרקזם שהיא חוזרת על דברים שכבר נאמרו כאשר לא נכחה באולם.

אחרי שסיימנו את ענייני האווירה, אפשר לעבור למהותו של הדיון. הרושם החד-משמעי הוא, שהעתירות יידחו והריסות הבתים יאושרו – לאור ההלכה העקרונית שקבע בג"ץ בדצמבר שעבר. גם ההרכב מרמז על כך: סולברג היה בין מי שפסקו את אותה הלכה, מלצר תקיף מאוד בנושאי ביטחון, נאור לא נוטה להתערב בהחלטות שבתחום סמכותה של הרשות המבצעת.

כמה מבאי-כוח העותרים פעלו בחוכמה, וניסו למזער את הנזק למרשיהם. אולי אפשר לאטום דירה במקום להרוס אותה? כיצד אפשר להבטיח שהשכנים לא ייפגעו? האם ניתן להבחין בין דירה בה התגורר המחבל בקביעות לבין זו שרק ביקר בה? כמה אחרים ניסו להילחם שוב את המלחמה העקרונית, אבל השופטים רמזו בצורה ברורה שאין הם מתכוונים לפתוח את הנושא – במיוחד כאשר תלויה ועומדת בקשה לדיון נוסף באותה הלכה עקרונית.

לצד זאת, בהחלט היו מרכיבים מטרידים בהתנהלותה של המדינה. הבולט שבהם היה הפער בין טענתה שההריסות דחופות לבין ההשתהות בפועל בביצוען. בסוף הדיון נדרשה המדינה להגיש עד יום שני הבא פירוט של ההריסות שאושרו אך בוצעו לאחר זמן, כולל הסיבות לעיכוב. אין לנתק את הדרישה הזאת מהביקורת, לפעמים הביקורת הבוטה, שנשמעה בשבוע האחרון על בג"ץ בנושא ההריסות, כאילו הוא מעכב אותן. נחכה לשבוע הבא ונראה בנתונים ברורים, האם יש ממש בביקורת הזאת.

אם בג"ץ בכל זאת יתערב במשהו, זה יהיה בתחום הפרוצדורלי. חלק מהעותרים טענו, שהם קיבלו את ההודעה על ההריסה ביום חמישי בשעה 9 בערב ונדרשו להגיב בתוך 48 שעות – דהיינו ביום המנוחה של המוסלמים וביום המנוחה של היהודים. המדינה לא הכחישה זאת. זו התנהגות פסולה מצידו של כל בעל דין, קל וחומר מצידה של המדינה.

אם מלכתחילה מקציבים רק יומיים כדי להכין טיעונים (כולל לעיתים טיעונים הנדסיים) – וזה נראה פרק זמן קצר ביותר – הרי שלקצוב את היומיים הללו בדיוק על ימי המנוחה, נראה כחוסר תום לב מכוון ומובהק. זה גם מתקשר לנקודה הקודמת: אם בסופו של דבר ההריסה מבוצעת אחרי שבועות וחודשים, מה החיפזון? רק כדי להראות לציבור שעושים משהו?

בהקשר הזה אני חייב לחזור בי מביקורתי על השופט עוזי פוגלמן, לאחר שהלה עיכב בשבוע שעבר את הריסת הבתים. זכותו של כל מי שרואה את עצמו נפגע מן ההריסה לפנות לבית המשפט. אם לא מעכבים אותה, הרי שהדיון בעתירה הופך להיות תיאורטי בלבד. העתירות הוגשו ביום חמישי (22.10.15), פוגלמן נתן למדינה ארבעה ימים להגיב – כולל שישי-שבת – והדיון נקבע שלושה ימים מאוחר יותר. סביר ביותר ותקין ביותר.

השופטים שאלו את נציגי המדינה, האם יסכימו להתחייב מראש לפצות שכנים שבתיהם ייפגעו מן ההריסה. משום מה, תשובת המדינה הייתה שלילית. הנימוק היה, שאם מתרחשות התפרעויות במהלך ההריסה, הרי שהיא הופכת ל"מעשה מלחמתי" בו המדינה משוחררת מפיצוי. זהו פלפול משפטי מיותר ואף מקומם. אם נגרם נזק לשכנים, הוא נובע מההריסה כשלעצמה ולא ממה שמתחולל סביבה. גרמתם נזק? תשלמו. פשוט נורא.