אם יש מכנה משותף לחלק נכבד מפרקי הדוח שפרסם השבוע יוסף שפירא בנוגע לשלטון המקומי, הרי שזהו החידלון המתמשך של משרד הפנים בכל הקשור לפיקוח על הרשויות המקומיות. המשרד לא בודק מה קורה בנושא ההסעות לבתי הספר, משלם מאות אלפי שקלים מיותרים לראשי הוועדה הממונה מעלה עירון, לא שם לב שעיריית בת ים משכירה נכסים שאינם שלה, לא עושה שימוש בדוחות רואי החשבון תמורתם הוא משלם מיליונים ועוד כהנה וכהנה.

התופעה הזו חוזרת על עצמה מדי שנה, תמיד בדוחות מבקר המדינה על השלטון המקומי ולעיתים בדוחותיו על משרד הפנים. לא משנה מי שר הפנים, לא משנה מי מנכ"ל המשרד, לא משנה מהו הרכב הקואליציה – המשרד הזה לא רוצה לעסוק בשלטון המקומי, למרות שזהו חלק מרכזי ביותר מתפקידו. דומה שניתן לייחס חלק מהתופעה לכוח שיש ללא מעט ראשי רשויות במפלגות השונות – כוח שטרפד את המהלך הנכון של איחוד רשויות מקומיות.

עם זאת נראה שהסיבה העיקרית היא, ששרי הפנים לדורותיהם חושבים שכל זה קטן עליהם. הם רוצים להתעסק בשעון הקיץ (יופי של רייטינג), במסתננים ובעובדים הזרים (הרבה שעות טלוויזיה) ובעוד נושאים שנראים טוב (אתר משרד הפנים השבוע: הנחה בארנונה למתקנים סולאריים, כסאות לנכים בחופי הים). אי-סדרים בניהול נכסים? בעיות של בטיחות בהסעות? הנחות לא חוקיות בארנונות? איכס, שאת זה יעשה מישהו אחר. ואם אין מישהו אחר – נו, טוב, אי-אפשר להתעסק עם הכל.

עדיין בנוגע לדוח מבקר המדינה. עיריית ירושלים שוב תופסת בו מקום לא-מכובד, עם ליקויים לאורך ולרוחב בהתקשרויות בהיקפים של מיליארדים, כולל התקשרות פסולה עם חברה המעסיקה את בנו של יו"ר ועד העובדים. וזה אחרי שהמבקר כבר מצא כשלים חמורים וזלזול מוחלט בחוק במופע מכוניות הפורמולה, שם היה מעורב ניר ברקת אישית בהתנהלות הפסולה.

חשבתי לתומי שאחרי פרשת הולילנד, בעיריית ירושלים יקפידו על קוצו של יו"ד. חשבתי לתומי, שאחרי ששני ראשי עירייה ומהנדס העיר וחברים במועצה הורשעו בקבלת שוחד, מחליפיהם ידקדקו בכל תג. מתברר שטעיתי. העירייה הזאת אישרה את הקמת הסינמה סיטי בליבה של קריית הלאום, העירייה הזאת ממשיכה להתעלם מהחוק והנהלים, העירייה הזאת מתנהלת כאילו היא חנות המכולת הפרטית של בכיריה. זה מעורר את החשש, שמשהו יסודי רקוב בעיריית ירושלים, עד כדי כך שלא משנה מי יעמוד בראשה – היא פשוט לא מסוגלת לפעול בצורה תקינה.

אם היה לנו משרד פנים ראוי לשמו, הוא כבר מזמן היה ממנה צוות מקצועי שייכנס לעיריית ירושלים ולא יותיר בה אבן אחת שלא יהפוך. אבל מאחר שאין לנו, וכנראה גם לא יהיה לנו, משרד שכזה – השחיתות תמשיך לחגוג והפרשה הבאה היא רק עניין של זמן.

אם הזכרנו את הולילנד, אז גם אני מתחיל לחשוב שבית המשפט העליון מגזים בזמן שנדרש לו להכריע בערעור בפרשה. בשבוע הבא תמלא שנה לשמיעת הערעורים, ואין מועד למתן פסק הדין. עד עכשיו יצאתי להגנתו של בית המשפט העליון בנושא זה. הזכרתי שמדובר בתיק עם 12,000 עמודי פרוטוקול, 1,000 מוצגים ו-600 עמודים של פסק דין; שהערעור והפרוטוקול של הדיונים בו תופס עוד כמה מאות עמודים; שכאשר יש חמישה שופטים בהרכב, מטבע הדברים זה לוקח יותר זמן מאשר לשופט בודד; ושראש ההרכב, סלים ג'ובראן, היה עסוק חודשיים בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית. אבל אחרי שנה הגיע הזמן להכריע בו.

גם תיק הרב יונה מצגר תקוע. מדי יום אני בודק מה קורה איתו, ומוצא שאין חדש. כתב האישום הוגש ב-13.10.15 ועד עכשיו לא קבע נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד חשין, מי ידון בו. כאשר שאלתי על כך לפני שבועיים מסרה הנהלת בתי המשפט, כי המחוזי בירושלים עמוס בגלל גל הטרור. אבל אם מחכים שהגל הזה ייגמר, זה עלול לקחת עוד לא מעט זמן – וכאמור, אנחנו מדברים על שלב מינוי השופט. אם המחוזי בירושלים לא יכול להתפנות לתיק, יש להעבירו לבית משפט שכן יכול – גם אם התובעים מפרקליטות מחוז ירושלים ייאלצו לנסוע רחוק יותר מאשר לצידו השני של רחוב סלאח א-דין.

מקובל לומר שגנרלים נלחמים את המלחמה הקודמת. מתברר שזה נכון לגבי עוד אנשים שמתעסקים בנושאים צבאיים. המאבק על גיוס החרדים והשוויון בנטל הוא מאבק ישן וחסר רלוונטיות, דוגמה קלאסית ל"אין חדש תחת השמש" הנמשכת עשרות שנים. צה"ל של 2015 לא צריך עוד אלפי חיילים, שרובם המכריע יהיו ג'ובניקים. מבין החרדים לא יבואו יותר מדי לוחמים או אנשי מודיעין וסייבר - התחומים בהם צה"ל משקיע את מירב מאמציו ובהם הוא זקוק לתוספת של כוח אדם.

המאבק האמיתי צריך להיות על שילוב החרדים בכוח העבודה. אם מדברים על שוויון בנטל, שם שורר חוסר השוויון הגדול והמשמעותי. מאות אלפי חרדים אינם עובדים ו בסופו של דבר נופלים לנטל על מי שכן עובדים ומשלמים מיסים וביטוח לאומי. המאבק האמיתי, לפיכך, צריך להיות על לימודי הליבה במוסדות החינוך החרדיים, על החובה להירשם בלשכות התעסוקה כתנאי לקבלת גמלאות, על שיתוף פעולה עם מנהיגים חרדיים מתונים ומציאותיים (ויש כאלה) המבינים שלא כולם יכולים ללמוד ושלא כולם יכולים להתפרנס מהצדקה. בלי שילוב החרדים בעבודה (וגם הערבים, אבל זה נושא נפרד), מערכת הרווחה שלנו עלולה לקרוס ואת המחיר נשלם כולנו.

ארגון הפרקליטים בשירות המדינה ממשיך בהתנהלות השקרית והשערורייתית שלו. האמת לא מעניינת את לימור פלד וחבריה, שהשבוע הורו לחברי הארגון שלא לשתף פעולה עם נציבות הביקורת. כל האמצעים כשרים כדי לטרפד את האיום הנורא בדמותה של נציבות הביקורת. שום דבר לא יפריע להם להכפיש את הילה גרסטל. שום דבר לא מונע מהם לחזור שוב ושוב על אותו שקר גס, כאילו השופט בדימוס אליעזר גולדברג קבע שהתנהלות הנציבות במתכונתה הנוכחית אינה חוקית. ולהזכירכם: אלו האנשים שמייצגים אותנו בבתי המשפט. אלו האנשים שיכולים לשלוח אתכם ואותי לכלא. אלה האנשים שיכולים להוציא מאיתנו מיליוני שקלים. אם הם משקרים בזה, למה שנאמין להם בדברים אחרים?

מול השקר הבוטה והבלתי-פוסק של פלד וכנופייתה, אין ברירה אלא לחזור בפעם המי-יודע-כמה על האמת. גולדברג לא קבע שפעילות הנציבות אינה חוקית. גולדברג לא קבע שיש להפסיק אותה עד לעיגון פעילותה בחקיקה. היו אלו הפרקליטים שעמדו על הרגליים האחוריות נגד הקמת הנציבות מכוח החוק. שאלתי את דובר הארגון היכן גולדברג אמר את הדברים שהם מייחסים לו; לא זכיתי למענה ענייני. פרסמנו ואנחנו חוזרים ומפרסמים את חוות הדעת במלואה ומבקשים את עזרתכם במציאת הדברים הללו. אולי הבעיה אצלנו, אולי אנחנו לא יודעים לקרוא.

ההתנהגות הבריונית והמופקרת הזאת חייבת להיפסק. מאחר שאין שום מקום להניח שפלד וחבר מרעיה יעשו זאת מרצונם, איילת שקד חייבת לעשות זאת. היא צריכה להורות להגיש לה תוך שבוע את הצעת החוק להקמת הנציבות; אם הפרקליטים יגררו רגליים, יש להטיל זאת על צוות חיצוני. במקביל, יש לפנות לבית הדין לעבודה כדי שיורה לפרקליטים לציית להוראות הממונים עליהם ולמסור לנציבות כל מידע שתבקש. ושוב: אם אין בשירות המדינה מי שיעשה זאת - יש מספיק עורכי דין פרטיים שיקפצו על ההזדמנות. הגיע הזמן להראות לפרקליטים מי בעל הבית.

את התמונות המובאות כאן צילמתי השבוע באחד מסניפי רשת מגה בתל אביב. אפשר לראות בעיניים ולמשש בידיים, שהמשבר ברשת רחוק מסיומו. כאשר מדפי הלחם ריקים חלקית, כאשר במדפי החלב מתמרנים עם מעט סחורה כדי שייראו מלאים, כאשר באחד ממקררי הבשר יש מדף ריק לגמרי – זה סימן שהרשת עדיין עמוק בבוץ.

למרות הסדר הנושים, למרות הוויתורים הכואבים שעשו הספקים הקטנים, למרות פיטוריהם של מאות עובדים – ברור שחלק מהספקים (וכנראה כמה מהגדולים שבהם; לא מעט מוצרי תנובה היו חסרים בסניף הזה) עדיין לא מאמינים להנהלת הרשת ולבעליה. בקצב הזה, המשבר במגה יחזור מהר מאוד לכותרות, ויש לי תחושה ששוב את עיקר המחיר ישלמו החלשים ביותר: ספקים של שניים-שלושה מוצרים ועובדי הרשת.